הפצע המדמם של השמאל

כך נתפס השמאל הישראלי בעיני חלק ניכר מאזרחי המדינה, כמי שאינו דואג בראש ובראשונה לאינטרסים של הרוב היהודי.

ד"ר דרור אידר , י"ג בניסן תשע"ו

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

1

יצחק הרצוג הסתבך. הוא לחץ על הפצע המדמם ביותר של השמאל הישראלי: ערביי ישראל. נכון יותר: הקצנתם. בין השאר באשמת השמאל עצמו, עצימת העיניים מול טירוף המערכות שהתחולל במגרש שלו. מסורת ארוכת שנים היא שבכל הרכב אפשרי של קואליציה עתידית בראשות השמאל, נמנות גם הסיעות הערביות, כולל הקיצוניים שבחבריה. במצב כזה, השמאל לא יודע כיצד לבדל את עצמו מהשקפת העולם האנטי-ציונית של כל הח"כים הערביים. ח"כ זוהיר בהלול הביא את המהומה אל סף ביתו של הרצוג - להזכירכם "המחנה הציוני"!

יצוין פה מראש: עם כל המחלוקת שיש לי עם המפלגות הערביות, אני סבור שזכותן להחזיק בעמדות אלו ולהטיף להן (כל זמן שאין בהן קריאה לאלימות). זה טבעה של דמוקרטיה. התנגדתי לחוקים שהגבילו את חופש הדיבור. אינני שותף להתפלצויות התורניות מאמירות כאלו ואחרות מצד הח"כים הערביים (כולל זו שבאה מח"כ בהלול) - אני חולק עליהן בתקיפות וכשצריך להוקיען - אוקיע, אבל לטעמי, האמירות הללו מזיקות יותר לציבור הבוחרים הערבי, יותר מאשר לכלל החברה. הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה להכיל גם את קיצוניה.

2

יו"ר רציני של מפלגה מרכזית בישראל, ראוי שישמיע את קולו בסוגיה הזאת. כמו יאיר לפיד, גם הרצוג זיהה את התזוזה של הציבור הישראלי ימינה. בכיליון עיניים צפה בלפיד מעביר אליו מנדטים של שמאל רך היישר ממאגר הקולות של מפלגת העבודה.

כפי שהערתי לפני כשבוע על הסקר שפורסם ב'ישראל היום', הנוער הישראלי ברובו לא "זז ימינה" בגלל אידיאולוגיה צרופה, אלא מתוך התבוננות בוגרת. השמאל נמצא זה זמן רב בקיבעון (פיקסציה) פסיכו-פוליטי. הוא אוחז בקרנות המזבח של הרעיונות המדיניים העבשים שהציג בשנות ה-70 וה-80 ומסרב להתעדכן - כמו לא עברנו את אוסלו וההתנתקות, מלחמת ראש השנה (ספטמבר 2000), "חומת מגן" וארבע מלחמות; הוא עיוור לשינויים הטקטוניים האדירים המתחוללים לנגד עינינו במזרח התיכון ומוסיף למלמל את המנטרה היחידה שאין בלתה: תהליך השלום, הסדר מדיני, שתי מדינות וכו'. או שאינו מזכיר זאת (כמו במקרה של אראל מרגלית, ועוד נגיע אליו). בחלקים היותר הזויים שבקרבו, נאסרה מלחמה על מדינת היהודים, וישראלים מסתובבים בעולם כדי להוציא את דיבתנו רעה ולקדם "פתרון מדיני" בכפייה.

3

נחזור להרצוג. כך אמר השבוע יו"ר העבודה באירוע מפלגתי באשקלון, ביחס לשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית והאפשרות של מפלגתו להתאים עצמה אליהם: "איפה אנחנו נכנסים ללבבות של הציבור? שיאמינו שבידינו לא רק הניסיון אלא גם היכולת לשנות את מצב המדינה, מבלי להפקיר את ביטחון ישראלי חלילה, ומבלי לתת תחושה - שאני נתקל בה בפגישות אינספור של הציבור הישראלי - שאנחנו תמיד אוהבי ערבים. מסובך לאללה, אבל זה חלק מהעניין, זה חלק מהאתגר. אנחנו מפלגה שתמיד ידעה להיות מפלגת שלטון".

אמירתו של הרצוג על הערבים מגושמת אמנם, אבל זה מה שנתקל בו בסיוריו ברחבי הארץ והוא הודה בזה ביושר. כך נתפס השמאל הישראלי בעיני חלק ניכר מאזרחי המדינה, כמי שאינו דואג בראש ובראשונה לאינטרסים של הרוב היהודי. חבריי בשמאל, אתם יכולים לרקוע ברגליכם ולצלוב את מנהיג האופוזיציה ולהעלות על נס את איימן עודה כתחליף אותנטי. זה בסדר. אתם תישארו עם עודה בפינה.

4

אבל הרצוג טועה. בדיוק כפי שאראל מרגלית טועה. לא מדובר פה במלחמת תדמיות. "תחושה" מסוימת שאפשר לשנות. מפלגת העבודה, שמייסדיה הקימו את המדינה והובילו אותה להישגים אדירים, הפכה לצל חיוור של עצמה, מפלגת "לא לא", שמנסה לבדל את עצמה בכוח מהרוב הישראלי ומתחשבת יותר בקיצוניה מאשר במסורת הביטחונית והציונית ארוכת השנים שלה. כך, במקום לחבור לליכוד ולהקים ממשלה יציבה לטובת המדינה והמשק שלה, נותרים חבריה על הספסל ומייצרים קולות של "מה הם לא".

כמו למשל, ח"כ אראל מרגלית. מרגלית, יזם מצליח ועשיר, בעל כריזמה ועמדות המזוהות עם הקו שהרצוג מנהיג ולא יחימוביץ (למשל בכלכלה), צירף לאחרונה את איש יחסי הציבור משה קלוגהפט, מנהל מסע הבחירות של נפתלי בנט, למטהו. התוצאה היא סרטון תעמולה מעניין שנועד למצב את מרגלית כמנהיג הבא של מפלגת העבודה.

אומר מראש: כל חטאיהם של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי מרוכזים באופן תמציתי בסרטון הזה. בסוף הסרטון צורח מרגלית לעבר הקהל המדומיין: תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט. כאילו מדובר בחפץ סטטי ולא בחברה דינמית, כאילו הייתה המדינה פסל לא משתנה, שנגנב מבעליו המקוריים וכעת נדרשים הגנבים להחזירו, קיבינימט. לא פעם דיברתי על התסמונת האינפנטילית שלקה בה השמאל בעשור האחרון בדבר הילד שלקחו לו צעצוע והוא רוקע ברגליו לאבא ואימא שיחזירו לו. בקשת ההחזרה היא הרצון לחזור למה שנתפס בתודעה כמצב ה"נכון" שבו סדרי עולם היו קבועים ולא נפרעו כפי שהילד חווה אותם עם אובדן הצעצוע, והנמשל ברור.

5

בראשית הסרטון מוצגים שינויי שמות רחובות סמל ל"הידרדרות" שעוברת ישראל: במקום אבן גבירול - אורן חזן, במקום אלי כהן - מירי רגב, במקום לוחמי הגטאות - נוער הגבעות, במקום מנחם בגין - לה פמיליה, במקום הרצל - הצל וכמובן במקום כיכר רבין - כיכר נתניהו. זוכרים את הבחירות לפני כשנה? מה לפני שנה, בחודשים האחרונים - התרבות (רשב"ג, מגדולי משוררינו) שייכת לצד מסוים בלבד במפה הפוליטית, גם ההיסטוריה (הרצל ולוחמי הגטאות) והביטחון (אלי כהן, המרגל שלנו בדמשק). ואיך אפשר בלי עקרון האמונה הגדול מכולם, אבן הראשה שעליו נשענת טענת הגזלה: בנימין נתניהו גזל את מקומו של יצחק רבין ובעצם אשם במותו, בלשון הנביא "הרצחתָ וגם ירשתָ?" ואחר כך יתלונן מרגלית על "הסתה".  

צפייה בסרטון עשויה ללמד כיצד רואה השמאל את הימין, ובעצם את הרוב הישראלי (להלן ציטוטים): צרחנים, חושבים שהם גברים, גידלו פסיכופתים, חבורת ג'ובניקים, אורן חזק החזיק רובה מים בקזינו, גידלו נערי גבעות ששורפים משפחות, ארגון להב"ה, פחדנים, "לא משתינים לכיוון של הפריפריה, ביטחוניסטים דה לה שמאטע שאכלו בקריה ושירתו ב'במחנה'. ועוד לא דיברנו על ניבולי הפה והשפה הוולגרית שמרגלית נוקט בה - הוא חושב שרק כך נעריך אותו. הוא חושב שזאת שפתנו ולכן אם ידבר בה - נצביע עבורו. כמו לא עברו 35 שנים מאז העצרת ההיא של מפלגת העבודה בכיכר מלכי ישראל, שבה לעג דודו טופז ז"ל ל"צ'חצ'חים של הליכוד שהם שין גימלים, אם הם בכלל הולכים אל הצבא".

6

חכו, זה רק מתחמם. מרגלית מזהה את הכשל במחנה שלו - לא, לא הפתרונות המדיניים הכושלים שהובילו אותנו אל עברי פי פחת, לא הכלכלה ההסתדרותית שעד עכשיו אנחנו אוכלים את פירותיה הבאושים בדמות כלכלה שאינה חופשית לגמרי, לא ההתרחקות מסמלי המדינה וגם לא הדחייה הקיצונית של המסורת הדתית - הנה הכשל בלשונו הזהב של מרגלית: "תקפנו את מנשקי המזוזות במקום פשוט לנשק אותם". אתם שומעים, עובדי אלילים שכמותכם: אם ינשקו אתכם, יביעו קצת אמפתיה וסימפתיה, אם תקבלו חיבוק ותשומת לב חיובית - או אז תשנו את דפוסי ההצבעה שלכם, שהרי אין לכם אידיאולוגיה חלילה, רק למרגלית; אין לכם השקפת עולם מדינית, רק למרגלית; אין לכם מחשבה או תפיסה רציונלית של המציאות סביבנו - אתם בכלל גוש של רגש טהור. נשיקה והביתה.

לפני המון שנים, יום אחרי הבחירות של 1988, שמעתי ברדיו את שלי יחימוביץ, אז שדרנית בקול ישראל, תמֵהה בפני אחד מראשי ערי הדרום (אז הן נקראו "עיירות הפיתוח"), כיצד זה הצביעו לליכוד, הרי מפלגת העבודה תמכה בהם בתקציבים ופיתוח ושאר תופינים תקציביים (בתשתית השאלה, נשמעו הדי תשדירי המערך שהסיתו את עיירות הפיתוח נגד ההתנחלויות, כביכול הכסף מופנה לשם ולא אליכם). המנהיג מהדרום ענה בנחת שלאנשי מקומו (גם להם) יש השקפת עולם כללית, ולפיה הם מצביעים. 

אז הנה מרגלית עושה בסרטון יחימוביץ' לעשירים: "אני דאגתי לפריפריה בשבוע, כמו שמירי רגב לא תדאג לה כל החיים שלה". מה עשית, מר מרגלית, עזרת לייצר מקומות עבודה? כל הכבוד ההערכה לכך. אינך היחיד. הבעיה שלך ושל אחרים במחנה שלך היא שאינכם מבינים את ההמיה שמירי רגב מבטאת, המיה שגילה כגיל המדינה. עבודה אינה תחליף לכבוד עצמי! ביום שתבין את זה, כנראה כבר לא תהיה במפלגת העבודה. כחבר המועצה לתרבות ואמנות, אני יכול להעיד ששרת התרבות מבצעת מהפכה היסטורית בסוגית היחס לפריפריה, מהפכה שעד כה רק דיברו בזכותה אבל לא עשו דבר לממשה, והנה בשבועות האחרונים הצבעתי כחבר המועצה בעד שינויים מרחיקי לכת להעדפת ה"פריפריה", שינויים שאת פירותיהם, אני מקווה, נוכל לקטוף בשנים הבאות.

7

ועוד התפאר מרגלית: "אני צמחתי מאפס וראיתי מצוקות שנסיכי הליכוד עוד לא חוו בחיים שלהם". באמת? אתה רוצה להתחרות במצוקה - משפט לפני כן ביזית את מירי רגב, ועכשיו אתה מתפאר במצוקותיך. שנעמיד בפניך שורה ארוכה של ח"כים בליכוד ונבדוק מצוקתו של מי הייתה רבה יותר? זה רציני? ושמא נדייק בלשונך: "ראית מצוקות" אבל לא "חווית" על בשרך.

לא נחה דעתו של מרגלית עד שמחזר את השקר שנתניהו אמר כביכול: "הערבים נוהרים לקלפיות". וכבר הראיתי במאמר אחרי הבחירות את הנבזיות שבהאשמה התדירה הזאת. כך אמר נתניהו ביום הבחירות: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". לא "ערבים נוהרים" ולא "נחילים" אלא "המצביעים הערבים נעים". הביטוי "מצביעים ערבים" מתייחס אל הרשימה הערבית המאוחדת כאיום פוליטי (כשם שמפלגת העבודה היוותה ביום הבחירות איום פוליטי על הימין), משום שיש לה סדר יום המבקש לשנות את אופייה של המדינה. לא במקרה הסיעו עמותות השמאל את המצביעים הערביים. השמאל בנה על גוש חוסם הכולל את המפלגות הערביות, למרות שלא התכוון לשתף את נבחריהן בממשלה שיקים. להשתמש ולזרוק. 

להתייחס אל מצביעי הרשימה המשותפת כאל יריבים פוליטיים - כשהם עצמם יוצאים להצביע כדי לממש את זכותם להחליף את השלטון - מכובד הרבה יותר מההתייחסות אל תושבי הפריפריה כאל מי שעובדים אצלך, או כאל אנשים חסרי בינה, הומלסים הזקוקים לבית חם או לנשיקה וחיבוק.  

8

ושאלה מעניינת לסיום, האם אך מקרה הוא שמסרטונו של מרגלית נעלמו ה"מתנחלים" וסמוטריץ' ונפתלי בנט ואיילת שקד שעד לא מזמן כיכבו בתקשורת השמאלית כאיום על הדמוקרטיה הישראלית וכאשמים מרכזיים בדירדורה של ישראל לרפובליקת "אפרטהייד"? לקלוגהפט הפתרונים. שאלתי אדם המכיר את קלוגהפט, והוא טען שמדובר באיש ימין. לטעמי, איש ימין ערכי לא היה שותף לסרט כה בזוי על חבריו לדרך.

בזמן שתצפו בסרטון, נסו לחפש בסבך הקללות והצרחות, לאן נעלמו הפתרונות המדיניים המפורסמים שהשמאל משווק ללא הרף. אתם מבינים, לציבור המצביעים ה"קשה", מפלגת העבודה מוכרת את חלוקת הארץ ושיחות עם אבו מאזן ושלל הסדרים מדיניים שהתפוצצו בפנינו בדם ואש ותימרות עשן, אבל לכם, מצביעי "פריפריה" יקרים, מוכרים מנהיגיה תחושה ש"אנחנו לא אוהבי ערבים" ונשיקות. 

מתוך "ישראל היום"