בליל התקדש מועד

אבא שלי, שהגיע לכאן ממרכז אירופה, נאבק עד היום להגיש למסוביו את הכרפס הטבול במי מלח במזלג

נפתלי ורצברגר , י"ג בניסן תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

ליל סדר פסח מהווה אירוע מטלטל בלוח השנה היהודי.

מטלטל במידה יוצאת דופן, ויעידו על כך המסלולים הגדושים בנתב"ג של מאות האלפים הנסים מארצנו מאימת אותו מפגש משפחתי טעון, טובל במרק עוף מסורתי, בו שוחים בשלווה רוגעת כופתאות מצה אפרפרות, כשברקע זיופי שירי אביב והמהומי עייפות של מי שבילו את הימים שלפני במסעות קניות מרוכזים ובלילות עסקו בקרצוף ושפשוף של סורגי המרפסת.

בנוסף לבורחים אל מעבר לימים ולאוקיאנוסים מאימת מבטה הנוקב של החותנת, אותו מבט מצמית, יש את אלה אשר נסים למלונות ארצנו, לסדרים ציבוריים והמוניים, משהו שינטרל מהסדר את מרכיביו הנפיצים, את סיר הלחץ השנתי של משפחה היושבת יחד לכמה שעות מכוננות אגב לעיסה ובליסה וסיפור היציאה אי אז מעבדות לחירות.

מבין עשרות ההגדות מלאות הפירושים, הרעיונות, ההלכות ודקדוקי נפלאות יציאת מצרים והימים בהם עמד המקדש על מכונו ועם ישראל לשבטיו עלה לרגל והקריב את קורבן הפסח שנאכל בו בערב בלא לשבור בו עצם, חביבה עליי הגדת ילדותי. הגדה קטנה ודקה רצופת ציורים עדינים, רישומים בשחור לבן שדהו עם השנים ונתכסו בכתמי יין, חרוסת ושאר מאכלי חג.

הפורמט הייחודי של ליל הסדר, הישיבה יחדיו סביב שולחן אחד, כאשר השיח הבין דורי מלווה סיפורים, שירים, טיבולים במי מלח, שתיה בהסבה, אותו עוות לצד שמאל האמור להפכינו בני חורין המפרים את כל כללי הנימוס באכילה קולנית של מצות פריכות ומתפוררות לצד חסה. אבא שלי, שהגיע לכאן ממרכז אירופה, נאבק עד היום להגיש למסוביו את הכרפס הטבול במי מלח במזלג. מאבק בלתי מתפשר עד שרחמי המסובין הרעבים גוברים, והם טובלים את אצבעותיהם עם פלחי תפוחי האדמה במים מלוחים ומגישים לפיהם את הכרפס הבלתי מנומס, אגב מלמול יהי רצון או פירוש מחוכם שיסיר את המבוכה המשתלטת.

בשכונה שלנו היו הבתים מתרוקנים מיושביהם. הייתה זו שכונה שרוב בניה רחקו מחיי דת, של יוצאי קיבוצים, שנהרו בהמוניהם לטקסי הבאת העומר ולסדר הקיבוצי. נותרנו כמעט יחידים בשכונה, כשלבית הקטן הנשקף לשדות העמק נדחסו, לצד משפחתנו הגרעינית הקטנה, האחיות בורישקו ואילנקו ולידן דודה אסתר, שכנה ישישה וערירית, ובין כל אלה ניצב כיסא אל דומי, כיסא ריק שאבא הקפיד להושיב עליו מידי שנה את יהדות רוסיה שהייתה מאחורי מסך הברזל.

בסדר הזה מידי שנה נתערבבו להם רבי אלעזר בן עזריה עם הרב וינברגר מהעיירה מרגיטא, ופרעה לא אחת מצא עצמו לצדו של אייכמן. ליד הגפילטע פיש והחריין נשמעו חוויות מהלאגר, והשעמום המופגן שלי דאז, וחוסר התיאבון למאכלים הגלותיים, שהגיעו בצלחות הסרוויס המהודר שנשמר כל השנה בירכתיי הארון עם יתר כלי הפסח התפוגגו לקראת האפיקומן שאחרי הקומפוט.

אלה היו לילות סדר הזויים ששזורים היו בהם שברים ודמעות, צחוקים ודחקות, שמחה והרבה הרבה עצב. למחרת בבוקר סיפרו החבר'ה השבים מן הקיבוצים על הטרקטורים הזהב, הגלימות הלבנות של מביאות העומר, ועל השירים והמקהלות הריקוד    ים והכיף שעברו עליהם, ואני מדוכדך ומאוכזב בושתי בסדר שלנו בבית, בלא הדר והוד.

עברו שנים, הקיבוצים הופרטו, ואני שומע שהסדר כבר לא משהו אליו נוהרים מהעיר והכפר, הקסם פג, שירי אביב וים השיבולים כבר לא אטרקציה. בלי לדעת חזרתי הביתה לגפילטע-פיש ומידי שנה אני מחפש את הטעם ולא מצליח למצוא, אולי דומה, קרוב אבל לא ממש.

בקניות לקראת החג, מול מדפי השמנים, מחליט נחרצות לרכוש את שמן הקנולה. נסמך על פסקי רבני דורנו שהלפתית ממנה מיוצר השמן לא הייתה ואינה קטנית אסורה, והיד כמאיליה  נשלחת אל שמן האגוזים או הפיסטוק היקרים פי כמה. מסתבר שליד מסורת ואינסטינקטים משלה, והם חזקים מהידע וההיגיון השכלי ממש כמו הדקירה למראה הפיתות שפלשו לחיי העם היושב בציון בפרהסיה, וזה דוקר וכואב פיזית אף שבימים כתיקונם אתה מפגין סובלנות ופתיחות לבחירה החופשית של זולתך, פסח מעורר בתוכך שדים רדומים. משהו קמאי העובר מאב לבן או אולי מאם לבניה, טמון בבלוטות הטעם, באינסטינקטים שבתת-מודע, משהו שהוא מורשת בלי חוק כתוב, טבוע בגנים בדנ"א, אותו זיכרון קדמוני של אבי אבי היוצא באישון ליל מבית עבדים ועל שכמו מצות חמות מהתנור.

בדמיוני דם ואש ותימרות עשן, קולות וברקים ורגליים כואבות. הראש אינו קולט עדיין את המסע הארוך המצפה ליוצאים בחודש האביב, מסע ארוך בין ארצות ואומות, בין תקופות ותרבויות. מסע בסופו נותר הגעגוע לטעם הקניידלך עטוף בחרדה אם אצליח להנחיל הלאה לילדים שלי את אותה החרדה, את אותו הגעגוע לטעמה של החירות, לטעם המורשת או לפחות לטעם שבגפילטע או בחריימה, כל אחד עם מורשת בית אבותיו שלו, כל אחד והמטען הבלתי נראה אותו הוא נושא מאז על שכמו.

ערב אחד בשנה בו אדם רואה את עצמו, את הוריו ועברו, ומעיף מבט אל העתיד, אל היום שהוא לא יום ולא לילה, ובצד אליהו הנביא הגלעדי רואה ואינו נראה, מביט ושותק, מביט ואולי מחייך.