משתשקע החמה וכוכבי מרום ירצדו מעל, יותר מ־6 מיליון יהודים בארץ ישראל יסבו לשולחן הסדר. ליד שולחנות ערוכים, בעיר ובכפר, בקיבוצים ובמוצבים, נספר על יציאת מצרים.

נתאר כיצד עבדים, רדופים, משועבדים, רצוצים ומדוכאים, החליטו בלילה אחד שהם עם, קמו בחצות והחלו ללכת במסע הארוך ביותר בהיסטוריה האנושית, מסע שטרם הסתיים ולעולם לא ייפסק. בני שפחות ועבדים הפכו בן־לילה לבני מלכים, המוכנים ונכונים לשלם את מחיר החירות, החופש והדרור.

כבר אלפי שנים, מאז יציאת מצרים, הקריאה "שלח את עמי" מרעידה את הלבבות ומזינה את הכמיהה לחופש. לוחמי חירות אימצו את שירת העבדים היוצאים לחופשי ונתנו מימד חדש לכבוד האדם, לשוויון ולאנושיות הבסיסית.

2,000 שנה נדדו היהודים על פני תבל, בלי שמצאו מנוח לכף רגלם. עריצים ופריצים עשו כל מאמץ להוציא את היהודים מתוך ההיסטוריה. אין עוד עם בעולם שהיה מסוגל לעמוד מול הלחץ, האימה, השמדות וההשמדות, לבד מהעם היהודי. 

תחת גלגלי עריצות חונקת הפכנו להיות עם של שורדים, שלא מוכנים לוותר על אמונתם, על דתם ועל זכותם לחיים. היכולת היהודית לשרוד מקורה באותה תחושת חירות שפיעמה בלב כל יהודי, ושראשיתה ביציאת מצרים. אי אפשר להכניע בני מלכים שרוחם פונה אל על, גם אם גופם שפוף. בכל יום, יותר מפעם אחת, היהודים הזכירו את יציאת מצרים, ותפילותיהם היו תקוות השיבה לירושלים, עיר נמל לחופו של הנצח.

זכינו לראות התגשמות חלום דורות. הנדודים הסתיימו, חזרנו שוב אל ההיסטוריה. הניסים שקרו לנו בדור האחרון לגלות והראשון לגאולה אינם קטנים מהניסים שראו אבות אבותינו ביציאת מצרים. 

טרם חוברה ההגדה שתתאר את גאולתנו שלנו. תקוות החירות העתיקה שמצאה את ביטויה ברעיון הציוני חיה וקיימת. מאז ראשית שיבת ציון המודרנית, ניצבים בפנינו אתגרים כבירים שלא פעם דורשים קורבנות. הנכונות למסור את הנפש על העצמאות והריבונות היא, בין השאר, ביטוי מתמשך לאלפי שנים שבהן יהודים ישבו סביב שולחן הסדר ובסוף הערב שרו "לשנה הבאה בירושלים".

המשורר חיים נחמן ביאליק כתב בשירו "פעמי אביב": "היתה רוח אחרת, גבהו שמי השמיים... אורות רכים כמו בוקעים ועולים... יציץ פתאום ויתגל כל עזוז העלומים, כל הכוחות הפורים, הגדולים". האביב כבר כאן, כוחות העלומים שופעים, ורוח גדולה מקיפה ומבטיחה את אחיזתנו במולדת.

מתוך "ישראל היום"