קץ לסבל

יש לשים קץ לייסוריהם של שארית היהודים באתיופיה ולהעלותם לישראל

ד"ר רוית תלמי כהן , י"ט בניסן תשע"ו

ד"ר רוית תלמי כהן
ד"ר רוית תלמי כהן
צילום: עצמי

בתקופה האחרונה נידונות ללא הרף סוגיות שונות הנוגעות לשארית יהודי אתיופיה (הפלאשמורה): זכאותם לעלייה, זיקתם ליהדות והשתלבותם בישראל.

ההחלטות הבירוקרטיות בעניינם מגדירות במונחים פשטניים את המציאות המורכבת ומשחקות בבני אדם, בחייהם ובמשפחותיהם.

מעשר שנות המחקר המעמיק שערכתי בכפרים ובמחנות המעבר באתיופיה ובמרכזי הקליטה ובדיור הקבע בישראל עולה תמונה מורכבת מאוד על חייה של קהילת זרע ביתא ישראל. תמונה זו בוודאי מורכבת הרבה יותר מהתמונה הפשטנית המצטיירת מהחלטות הממשלה, הקורעות נפשות ומשפחות ומעכבת את איחודן.

כ-9,000 איש ממתינים כיום לעלייה בגונדר ובאדיס אבבה. חלקם ממתינים שם כ-15 שנים. הם חיים כפליטים במקום לא להם, הרחק מהורים ומאחים, בגלל החלטות ממשלה שגויות ובעייתיות שתחילתן עוד בשנת 1991 – כרוניקה של מדיניות מעורפלת שיצרה ושימרה את מחנות המעבר, את חיי ההמתנה בהם ואת ההתעלמות רבת השנים מהאנשים שחיים שם.

המדיניות הישראלית המתעתעת והמשתנה חדשות לבקרים הותירה בערפל את הממתינים באתיופיה ואת משפחותיהם בישראל. אישורי עלייה ניתנו או נמנעו ללא היגיון וסדר. אנשים החיים במחנות ממתינים לאישורי עלייה שנים רבות מבלי שידעו אם הם עשויים להימצא זכאים לעלייה. מסמכים אישיים שנמסרו לנציגי ישראל ומשרד הפנים "אבדו". הורים מנותקים מילדיהם, אחים מאחיותיהם, משפחות נקרעות. עוול זה שגורמת המדינה לעולים הוא כתם בל יימחה בהיסטוריה של הציונות ובחברה הישראלית.

המתנה כה ארוכה שלצדה פירוק של משפחות גרעיניות מקפיאה בפועל את חייהם של הממתינים באתיופיה ושל אזרחי ישראל וגורמת להם למשבר גדול מאוד. במחנות המעבר הם חיים כפליטים בארצם, מבלי שיוכלו לשוב לכפריהם אך גם מבלי שיוכלו לנהל חיים רגילים בעיר. הם נידונים להתנהל במשך שנים בצל התקווה לעלייה והחשש משלילת זכאותם, מבלי לדעת מה ילד יום ומבלי לחיות לצד קרוביהם. גם מי שעלו מכבר לישראל חיים בהמתנה – המתנה לקרובים הנמצאים באתיופיה.

הניתוק, המתח והציפייה מקשים מאוד על העולים בישראל ועל תהליכי הקליטה וההשתלבות שלהם, ולעתים יש להם גם השלכות בריאותיות ונפשיות. המדיניות הישראלית של פיצול משפחות מדרגה ראשונה היא התערבות חמורה בחיי המשפחה. זוהי פגיעה בזכות לחיי משפחה ואף בבריאותם הפיזית והנפשית הן של הממתינים והן של קרוביהם אזרחי ישראל.

נראה כי ישראל חוששת שלנוכח ריבוי המבקשים להגר מאתיופיה איחוד המשפחות לא יסתיים לעולם. אולם החשש הזה איננו מבוסס. קהילת הממתינים היא קבוצה מובחנת היטב שאנשיה, שנעקרו מן הכפרים, חיים במתחמי הקהילות היהודיות באדיס אבבה ובגונדר, רשומים ברשימות הקהילה וברשימות משרד הפנים ורובם רואיינו אישית על ידי אנשי משרד הפנים. אין מדובר בעוברי אורח אופורטוניסטים שהתאספו ברחובות גונדר ואדיס אבבה כי אם בבני קהילה מוכרים, ידועים ורשומים ואף בעלי קרובים מדרגה ראשונה שהם אזרחי ישראל.

לפני עשור, כשנסעתי לאתיופיה בפעם הראשונה, נאמר לי שהאנשים שאפגוש הם נוצרים גמורים. בכפרים פגשתי אנשים שאכן חיו כנוצרים אבל בשל שורשיהם היהודיים נחשבו לזרים והמקומיים סיפרו עליהם ש"הם לא נוצרים אמיתיים".

במחנות המעבר בחרו רובם לעזוב את הנצרות ולפתוח בתהליך של שיבה ליהדות, ועם הגעתם לישראל עברו רובם תהליך גיור לחומרה. למרות זאת, עם הגעתם לישראל התקבלו בה כזרים שיהדותם מוטלת בספק – הן בגלל הרקע ההיסטורי שלהם, הן בגלל אתיופיה ארץ מוצאם והן בגלל גוון עורם. כשני עשורים חיים בישראל בני הקהילה כשהממסד הישראלי וגם החברה הישראלית ממשיכים להטיל בהם ספק – הן בזהותם הדתית והן באזרחותם.

אנשים שפגשתי לפני עשור בכפרים ובמחנות המעבר עלו ארצה למרות הניסיונות הנשנים למנוע את עלייתם, והם חיים כאן כיהודים וכאזרחים פעילים התורמים לחברה ולכלכלה. הקולות שיצאו אז נגד עלייתם, אותם קולות שנשמעים גם כיום, גרמו אז וממשיכים לגרום גם עתה נזק עצום לעולים ולחברה כולה. אל לנו להיות שבויים בתפיסות מעוותות ולמנוע את עלייתם של הממתינים.

עלינו להסתכל על כל אחד מהם ולראות את בני האדם, את זיקתם ההיסטורית והעכשווית ליהדות, את בני המשפחה אזרחי ישראל שנקרעו מעליהם, את שנות החיים המבוזבזות לשווא במחנות המעבר. הממתינים במחנות סבלו די. הגיעה השעה לשים קץ לייסוריהם ולאפשר את עלייתם ארצה.