המצעד לירושלים

כמעט הכל השתנה בשלושת העשורים שעברו מאז החלו מסעות פולין לחלחל לתוך מערכת החינוך הישראלית, חוץ מנושא אחד: הויכוח.

ד"ר יוסי לונדין , כ"ד בניסן תשע"ו

ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

לפני עשרים ושמונה שנה השתתפתי כנער צעיר במצעד החיים הראשון שהתקיים בפולין הקומוניסטית, מצעד שהובל בידי רבה של צפון תל אביב דאז, הרב ישראל מאיר לאו, ובידי השגריר החדש של ישראל באו"ם באותם ימים, צעיר בשם בנימין נתניהו.

עשרים ושמונה שנים חלפו. תושבי פולין כבר שכחו מזמן מהו שלטון קומוניסטי, הרב לאו ובנו הספיקו לכהן כרבנים הראשיים לישראל, השגריר באו"ם הפך לראש הממשלה הוותיק בתולדות המדינה, ורבבות בני נוער הלכו בעקבות המשלחת הראשונה וראו במו עיניהם  את שרידי מכונת ההשמדה הנאצית על כל מוראותיה.

כמעט הכל השתנה בשלושת העשורים שעברו מאז החלו מסעות פולין לחלחל לתוך מערכת החינוך הישראלית, חוץ מנושא אחד: הויכוח. כאז כן היום ממשיכים הוגים, רבנים, ניצולי שואה ואישי חינוך להתווכח ללא הרף על תועלתם או נזקם של מסעות פולין, מסעות שהפכו לטקס הבגרות הכמעט אולטימטיבי  של תלמידי השביעית והשמינית בישראל.  

הטיעונים ידועים. מחד, טוענים מצדדי המסעות כי אין תחליף לחוויה המוענקת לצעירים בשעה שהם עומדים אל מול תאי הגזים במיידנק או מול קברי הילדים ביערות פולין. ואכן, עשרות שנים בהם השקיעו מיטב המוחות בתחום התיעוד והחינוך, סכומי עתק במציאת הדרך הנכונה להקניית חווית השואה לנוער הישראלי עשו את שלהם. רובם (גם אם לא כולם) של היוצאים לפולין חוזרים כאשר חווית השואה צרובה בזיכרונם ובתודעתם, בצורה ששום שיעור היסטוריה או ביקור ב"יד ושם" לא יוכלו להקנות.

מנגד, עומדת חזית מגוונת למדי של מתנגדים. משמאל, עולות לעיתים טענות כי המסעות מחנכים ללאומנות  וגזענות, לקבוצה זו ולטענותיה לא נתייחס במסגרת זו. מקרב הציבור הלאומי והדתי עולות טענות מתחום אחר. טענות  אלו מתמקדות בעיקר בחינוך הבעייתי ליציאה מהארץ, בהוצאה הכספית הניכרת לפרט ולכלל שניתן להפנותה לתחומים חיוניים יותר, ובבעייתיות הקיימת בנתינת כספים לפולנים שרבים מאבותיהם  שיתפו פעולה עם הנאצים.

כבודן של טענות הבעד והנגד במקומן מונח, אולם דומה שטענה חשובה ומרכזית נוספת אינה עולה דיה בשיח הציבורי, וכוונתי לעצם הדיון בשאלה: מהי בעצם מטרת העל של החוויה החינוכית, ההיסטורית המוענקת לתלמיד הישראלי במסגרת מסעות אלו.

נבאר את הדברים. נכון להיום מהווה המסע לפולין מבחינת המשאבים המושקעים בו ומבחינת יוקרתו, את פסגת החוויה הקשורה לכינון זהות יהודית וישראלית, אותה מעניקה מערכת החינוך לתלמידיה. שום שיעור פרונטלי או טיול קצר מועד, איננו יכול להתחרות בחוויה זו. יש להדגיש כי מבחינת  מגבלות המשאבים ישנה אפשרות להעניק אך ורק חוויה אחת מסוג זה.  אין גם וגם. ההכרעה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים, היא למקד את החוויה סביב נושא השואה. האמנם הכרעה זו מוצדקת?

ראוי להדגיש, כי רוב התיכונים בארץ, מקיימים אמנם "מסעות ישראליים" האמורים להשלים את החוויה היהודית והציונית שאיננה ניתנת ביערות פולין. אולם אף לא אחד ממסעות אלו על סוגיהם השונים (מסעות בעקבות זיכרון השואה בארץ, פרויקט ה"מסע הישראלי" המתבצע בעיקר במגזר הממלכתי והמסורתי ומסעות ייחודיים הנעשים על ידי בתי ספר שונים) על כל הברכה הטמונה בהם, אינו מקבל את המשאבים הניתנים למסעות פולין, וממילא האפשרויות להגיע ל"חוויות על" במסעות אלו הינה מוגבלת יותר.

השורה התחתונה היא ברורה: מדינת ישראל מבכרת את העמקת זיכרון השואה בקרב צעיריה, על פני הנחלת מורשת התקומה, הציונות והקישור לארץ ישראל.  

דומה, כי מבדיקת כל פרמטר אפשרי, החלטה זו הינה תמוהה למדי. איש לא יכחיש (בוודאי מקרב בני הציבור הלאומי) שחשיבות הקשר בין העם היהודי לארצו, לא רק כ"מקלט בטוח" מפני אנטישמיות, אלא מתוך הקשר דתי והיסטורי בן אלפי שנים, עדיפה, מבחינת הזהות היהודית, על פני הנחלת זיכרון השואה עם כל חשיבותה.

גם החובה למנוע את הכחשת השואה, שרבים מסתייעים בה כדי להצדיק את המסעות הינה תמוהה משהו. השואה הינה הנושא המתועד והמונצח ביותר בהיסטוריה האנושית ושום הכחשה משמעותית אינה מאיימת עליה, מה שלחלוטין לא ניתן לומר על הבנת הקשר ההיסטורי בין  עם ישראל לארצו, דברי ימי הציונות ומושגי יסוד בתולדות מדינת ישראל.

המעוניינים להבין את חומרת המצב בהקשר זה מוזמנים לצפות באחד ממאות סרטוני ה-BDS הקיימים ברשת, להאזין לאמירות תקשורתיות ביחס לתקומת ישראל, או לבדוק את מצב הידע ההיסטורי והרעיוני בנושא זה בקרב צעירים.

את השואה נמשיך ללמוד  להנציח ולחקור. מוסדות כמו "יד ושם" ימשיכו להעביר את מורשתה לדורות הבאים ( ואולי גם הגיע הזמן שיקום סוף סוף מוסד בהיקף דומה שינציח גם את תקומת ישראל) אולם את המאמץ העל החינוכי החוויתי, הגיע הזמן להפנות מהמצעד לאושוויץ למצעד לירושלים.

מאה שנה לאחר הצהרת בלפור, יובל שנים למלחמת ששת הימים וכמעט שבעה עשורים לתקומת ישראל מוטלת עלינו החובה לחזק את האמונה בצדקת הדרך הציונית והלאומית, ולהפנות את משאבי החוויה החינוכית מיערות פולין להרי יהודה. ויפה שעה אחת קודם.