חוב מוסרי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא השעון המעורר השנתי בו הציבור הישראלי נזכר כך לפתע בניצולים שחיים בתוכנו.

רועי וולף , כ"ז בניסן תשע"ו

רועי וולף
רועי וולף
צילום: עצמי

אנחנו אוהבים בישראל, במיוחד בשנים האחרונות, לרכז מאמצים אבל לטווח זמן קצר.

פרק תחום בזמן שבו הציבור זוכר ולא שוכח למי הקרדיט, לא משנה אם מדובר במבצע צבאי גנרי שחלילה לא ייקרא מלחמה וכך גם בהודעה המסורתית של שר האוצר, כל שר אוצר, על "הרפורמה בטיפול בניצולי השואה", כאשר מעכשיו, כל הדברים ישתנו לטובה בעזרת הררי כסף, או סיסמאות ריקות מתוכן הנשפכות לכלי התקשורת שמקבלים אותן בשמחה.

אז לא, מבצע, הוא לא תמיד מבצע אלא מלחמה, ויום השואה לא מסתכם ביום, זו גם מלחמה, כזאת שנמשכת גם בשאר ימות השנה.  זהו מאבק לרווחתם וזכויותיהם של אלה שזעקתם החלשה אינה נשמעת בינות לטקסים המרגשים את מארגניהם.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא השעון המעורר השנתי בו הציבור הישראלי נזכר כך לפתע בניצולים שחיים בתוכנו. יום אחד באמת שבו נושא מצוקת הניצולים מעסיקה, לפחות ציבורית, את אלו האמונים לדאוג להם גם ביתר 364 ימות השנה. קצת סטטיסטיקה, כי כך אוהבים במשרדים מסוימים לבחון דברים: כל 24 שעות נפטרים כ-40 ניצולי שואה מתוך 190,000 ניצולים שעדיין חיים, 25 אחוזים מהם חיים מתחת לקו העוני.

דור שני לשואה, זה אני וזוהי הזהות שמגדירה אותי בכל יום  ויום. הניסיון להבין איך הדבר משפיע עלי הוביל אותי לערוך מחקר בנושא בימים אלו באוניברסיטה. מבדיקה עם הנשאלים, בני דור שני כמוני, השאלה המרכזית הייתה "מה הכי מפריע לך ביחסה של מדינת ישראל להוריך הניצולים?". התשובה השכיחה ביותר באופן מובהק ולא מפתיע, הייתה התחושה שהמדינה פשוט לא עושה מספיק עבור הניצולים שעדיין חיים. נקודה נוספת משמעותית שעלתה במחקר נסבה סביב תופעת ריבוי הגורמים המטפלים בניצולים, כאלה הדנים את הקשישים ובני משפחותיהם למרוץ בירוקרטי בלתי נלאה עבור הפקת הוכחות להיותם באמת מסכנים, באמת ניצולים.  

והגיע הזמן שנודה על האמת: כל יום שעובר ללא שינוי דרמטי בנושא הוא עוול משווע, הן לניצולי השואה החיים עמנו ולא פחות מכך לאלו שהלכו לעולמם ללא סיוע הולם מהמדינה. ביכולתה של מדינת ישראל לבצע שינוי מידי.

נכון לשנת 2014, ישנם יותר מ-16 אלף מתנדבי שירות לאומי שירות לאומי בכ-2,500 מקומות שירות שונים ומגוונים, כאשר הביקוש עולה בהתמדה משנה לשנה. ביכולתה של מדינת ישראל להוסיף כמה מאות תקני מתנדבים של השירות הלאומי לעזרה ישירה עם ניצולי השואה, כך שאלו יקבלו יחס אישי ועזרה מאנשים צעירים וחדורי מוטיבציה. הרווח כאן יהיה כפול: הנחלת זיכרון השואה והגבורה לדורות הבאים ויצירת גשר בין-דורי, בד בבד עם פתרון אחת הבעיות הקשות עמן מתמודדים ניצולי השואה – הפגת הבדידות.

אחריות המדינה לא מסתיימת כאן, ומעבר למאבק למען רווחת הניצולים, יש צורך דחוף גם במאבק בגלגלי הבירוקרטיה הישראלית ולרכז את כל מערך הטיפול בניצולי השואה תחת רשות ממשלתית אחת שבה יופעל חמ"ל קבוע של עובדים שכל עיסוקם הוא סיוע והכוונה לניצולי השואה והסרת חסמים מיותרים. זאת עוד, בכדי להבטיח את רצף העבודה והענקת סיוע מידי לנצרכים לכך, ישנו צורך בתקציב מובנה לעשור הקרוב שיוקצה לטובת ניצולי השואה ושיועבר ישירות לניצולים וידלג על הביורוקרטיה הישראלית.

כיוון שבימים אלו הממשלה מתכוונת להחליט על תקציב דו-שנתי, מספיק שחבר כנסת אחד מהקואליציה יציב אולטימטום בנושא, והתקציב לא יעבור בלי שדרישתו האלמנטרית כל-כך תמומש.

זוהי האחריות שלנו לדאוג למי שבעוד עשר שנים ייעלמו כליל מנוף הציבוריות הישראלית. לנו, כעם היהודי, יש חוב מוסרי כלפי ניצולי השואה שנובע לא רק מהאירועים הקשים והתופת שאותה שרדו. ניצולי השואה המעטים שעוד נותרו מוצאים עצמם שוב נדחקים למשבצת הזיכרון, ככה נוח לנו,יום השואה התשע"ו, הגיע הזמן לתקן ולו במעט את המעוות, לצאת למלחמה, כזאת שלא תתחיל ותיגמר ביום אחד.