לידה תחת אש ותמרות עשן

ד"ר חנה קטן , כ"ח בניסן תשע"ו

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

שנת 1940. יהודי ורשה בגיטו. עפעפי שחר. השעה 5:00 בבוקר. רחל קמה ממשכבה כואבת, מתנשפת, נשימותיה מהירות, פניה סמוקות, רגליה כבדות, לאות מלכת. אבל יש מסדר. הדימום לא פוסק. החולשה מאיימת להכריע אותה.

אך חייבים ללכת... ראשה מלא מאירועי יום אתמול. בקושי הצליחה לחזור מעבודת הפרך בבית המלאכה כאשר צירי הלידה עוטפים אותה בכאב, ומיד נשכבה בקיטונה ותהליך הלידה החל. אך הלידה התארכה. רחל החניקה את הבכי שאיים להתפרץ ממנה, שלא ישמעו ולא ידעו. זו סכנת מוות. אין לידות בגיטו! כמובן שלא היו חומרי אלחוש, לא ציוד סטרילי ואפילו מים חמים לא היו. לאחר שעות שנדמו לה כנצח, כמה לחיצות, והנסיכה מבליחה לאוויר העולם. תינוקת מתוקה, עיניה תכולות, שפתיה מעוצבות, חיוורות... והמיילדת אסתר ללא היסוס חונקת אותה בידיה העבות, המשופשפות, הגסות, ללא רחם. פיקוח נפש... אף את קולה הרך לא זכתה רחל לשמוע... ועכשיו יום עבודה חדש מתחיל – איך תשרוד אותו?!

חווית הלידה בגיטו ורשה לוותה בקולות של מוות. ובכלל – אף הכניסה להריון הייתה פעולה נועזת, רווית תהיות של 'מה ילד [או ימית...] יום'?... אחוז ההריונות ירד פלאים בשנות המלחמה גם במקום שבו לא נפגע עדיין המערך המשפחתי, מסיבות רבות. הצפיפות וחוסר הפרטיות ששרר בגיטאות ובמחנות העבודה ה'משפחתיים' לא איפשר כמעט אינטימיות. הוסיפו לכך דכדוך כללי של כוחות החיים, חשש מהבאת ילד לעולם שכולו תוהו, אל-וסת עקב תת התזונה הקיצונית ועוד.

היו גם מנהיגים רוחניים שבקשו לאסור את הכניסה להריון מחשש לפיקוח נפש לאם, ועקב הגישה שבשעת צרה אין עוסקים בפריה ורביה. סגירת המקוואות  על ידי הארורים הוסיפה מניעה נוספת. אבל היו נשים שהחליטו, כנגד כל הסיכויים הריאליים, להביע את טעם החיים בתוך תופת ההרס והאין, והיו ילדים שנולדו בשואה, חלקם אף שרדו.

איך השפיע הסטרס הפיזי והמנטלי של הנשים ההרות על עובריהם? 

ישנה ירושה גנטית רב דורית: בוצע מחקר מעניין בחולדות. הן הוכנסו לתא סגור בו הריחו חומר בשם אצטופן, ובמקביל קבלו שוק חשמלי. בהדרגה, על ידי שינוי קולטנים לריח במח, המח שלהם תוכנת לכך שריח אצטופן קשור לכאב. גם לאחר שהוסר הגירוי, החולדות המשיכו לפחד מהריח, והעבירו תכונה זו הלאה לצאצאיהם. כך מסתבר שחוויות שעוברת האם במהלך ההיריון משפיעות על הצאצאים לדורי דורות. ארבעים השבועות הראשונים של העובר, כאשר הוא שוהה ברחם אמו, הם משמעותיים יותר בעיצוב חייו הן ברמה הפיזית והן המנטלית-רוחנית מאשר ארבעים השנים שלאחר הלידה!

ומה עושה תת-תזונה? מסתבר שלגדול ברחם של אימא רעבה - איננו חוויה שמטיבה עם בריאותו של העובר ושל כל הדורות אחריו. בתקופת הרעב ההולנדי בסוף תקופת השואה, כשתכולת הקלוריות היומית לאם ירדה מ-1500 ל-400, נרשמה ירידה ממוצעת של 300 גרם במשקלם של 3000 הילודים שנולדו בחצי שנה הזו. ירידה זו הייתה רב דורית, ובעקבותיה נחשף העובר לסיכונים מטבוליים רבים, כגון השמנת יתר, יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם, וגם הפרעות נפשיות. כך גם בתקופת הרעב במצור לנינגרד, שכלל שלושה מיליון איש. בסין התקיימה תקופת רעב ארוכה שתחילתה בשנת 1958 בעקבות החלטת השלטונות הקומוניסטיים להעביר את האיכרים לעסוק בתעשייה. על פי השמועות נפטרו עשרים מיליון איש עקב חיסול החקלאות, והמשך היצוא של סחורה חקלאית קיימת. מחקרים שנעשו על תינוקות שנולדו בתקופה הזו הביאו לאותן מסקנות.

וכך, על אותו 'משקל', מחקר שבוצע על מאה אנשים שיו שנולדו לאמותיהן בגטאות טרום-שואה ובמחנות ההשמדה במהלך השואה מצא תוצאות דומות – ישנה נטייה למחלות מטבוליות, מחלות לב, יתר לחץ דם, סכרת, מחלות ריאה, מיגרנות, הפרעות נפשיות ועוד.

ומה עם תזונת הילודים בגיטו?

הלוקסוס של תזונה עילאית בדמות חלב אם לא היה קיים כמעט בגיטאות. התינוקות הבודדים שנולדו שם קיבלו למצוץ פיסת לחם שנטבלה במים. אולם חלב אם הוא נוזל פלא. מסתבר שלמרות ההרעבה בגיטאות היו נשים שהצליחו להניק, ותפוקת החלב שלהן כמעט שלא נפגעה. גם אימהות שקבלו פחות ממאתיים קלוריות של תזונה ביום [שתי פרוסות] הצליחו להניק, ולעיתים הניקו גם תינוקות אחרים, ואף האכילו ילדים בוגרים כאשר התינוק שלהם נפטר.

כמה גבורה היתה מקופלת בהריונות שהבליחו תחת איום ההשמדה. ואנו, כחגבים על יד ענקים. כל תינוק יהודי שזועק את זעקת החיים בבית חולים באדמת הקודש, מוסיף עוד לבנה בחומת התקומה הלאומית.