אחרי עשר שנים, שוב צפה סוגיית ההלל ביום העצמאות. הרב שמואל טל שליט"א פרס את משנתו בשני מאמרים מנומקים, ומאמרי תגובה רבים זרמו בעקבותיהם.

אני לא מתכוון להיכנס כאן לעומק הדיון ההשקפתי או ההלכתי, כי נראה לי שאפשר למצוא מספיק חומר למחשבה במה שכבר נכתב והתפרסם. במקום זה תרשו לי לשתף אתכם בתהליך שאני עברתי בתחום הזה, ולהזמין אתכם גם להתנסות.

גדלתי במשפחה דתית לאומית. כמה שנים בגרעין תורני בתל אביב ואחר כך ביישוב בהרי יהודה. למדתי בממ"ד, ואחר כך בישיבה תיכונית מפורסמת. מגיל צעיר היה לי חלום מוצהר, להיות מטובי בניה של הציונות הדתית, עם כל המשתמע מכך. כך הגדרתי את זה, אני חושב מגיל 11. ואכן זכיתי להיות מעורב מאוד בהתרחשות החברתית, הפוליטית והלאומית בארצנו ובמגזרנו.

והנה, בכיתה י"ב, תוך כדי פעילות עסקנית במועצת תלמידים ופרסום של שירים ומאמרים בכל מיני במות – החלטתי שבשנה הבאה אלמד בישיבת "תורת החיים" שביד בנימין. את הרב טל בכלל לא הכרתי, הוא היה אז בשנת שבתון בצפון. לא העסיק אותי יותר מדי מה עם יום העצמאות, כי נאמר לי שהישיבה איננה כופה את השקפתה על אף אחד, ומי שרוצה יכול לחגוג בביתו. אז למה דווקא "תורת החיים"? הרגשתי שם משהו מיוחד, שלא מצאתי במקום אחר. אני זוכר את עצמי מנסה להסביר את זה לחברים, ומה שהצלחתי לומר זה ששם הרגשתי מה זה "בכל דרכיך דעהו" (הפסוק שמתנוסס שם בכניסה לישיבה, עוד מימי גוש קטיף). מצאתי שם תורה גדולה שבונה חיים, עובדי ה' שמצליחים לראות את הקב"ה בכל פרט במציאות, לחיות את הקשר עם ה' בקדושה כל כך מיוחדת, יחד עם בריאות ושמחת חיים וזרימה. הגניב אותי, אהבתי.

חלפה כמעט חצי שנה, והישיבה נעשתה כמרקחה. ככה זה לפני יום העצמאות. כל שנה היו נפתחים הדיונים מחדש, כאילו מעולם לא ביררו את הסוגיה. נכנסתי לזה חזק. בהתחלה הם עיצבנו אותי. הייתי איתן בדעתי והיה לי ברור שאני הולך לשכנע את כולם לחזור להגיד הלל. הרי גדלתי על השיחות של הרב חנן פורת ("מי שלא חוגג הוא עיוור או כופר"), הייתי מונח בפרטים, ומבחינתי יכולתי לשכנע גם חסיד במאה שערים להניף את הדגל. אבל אחרי הרבה מאוד דיונים שבהם עימתתי דעה מול דעה, בחנתי מקורות, ניתחתי תפיסות, ולא וויתרתי לאף צד – משהו בתפיסה הבצורה שלי התחיל להיסדק. ואחרי עוד כמה עשרות שעות – הלכה ונבנתה אצלי תפיסה אחרת, מפוקחת יותר. ועדיין אני פתוח להשתנות. ואין שמץ של ספק שככה גם הרב טל. זה מה שהוא משנן לנו כל הזמן, לחפש את האמת וללכת אחריה, בלי דעות קדומות, בלי משחקי כבוד, רק לכבוד ה'.

למה אני כותב את כל זה? כי במשך הרבה שנים יצא לי לדון בנושאים הללו בלי סוף עם חברים, משפחה ורבנים. שוב ושוב גיליתי שמעטים בלבד ביררו את הנושאים הללו לעומק. אבל זה עוד בסדר, לא כל אחד חייב לעשות את זה. הבעיה היא שיש כאלו שפשוט מתנגדים לעצם הבירור, לעצם המחשבה שאולי האמת שונה ממה שהם הורגלו לחשוב. וכשהם נתקלים בדעה אחרת, הם ממהרים לברוח, להתרחק ולהצטדק. אני מוכרח לציין שפגשתי גם כאלו שכן ביררו וכן התעמקו וכן חיפשו בכל ליבם מה רצון ה' – אותם אני מעריך ומכבד בכל מאודי, גם אם הם חושבים בדיוק הפוך ממני. אבל איפה כל השאר?

אני מזמין אתכם, אחים יקרים, לפתוח את הסוגיה. לבחון מחדש את שאלת היחס שלנו למדינה. אני לא יכול להבטיח לכם לאיזה מסקנות תגיעו, ואני מקווה שגם אתם לא מבטיחים לעצמכם מראש. אצלי נאספו עשרות רבות של עמודים של חומר מרתק, דיונים ועימותים ישירים בין ההשקפות השונות. בשמחה אחלוק אותם עם כל המעוניין.  

הלל בישיבת תורת החיים
הלל בישיבת תורת החייםצילום: יזהר ברק