הזרזיר והעורב

ד"ר מרדכי קידר , ה' באייר תשע"ו

(צילום: דניאל רצבי)

במסכת בבא קמא (דף צ"ב עמוד ב') מצוטט רבי אליעזר: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, מפני שהוא מינו", כלומר שני אנשים דומים נמשכים זה אל זה בשל הדמיון בענייניהם ובאינטרסים שלהם.

מאז שסיסי עלה לשלטון ביקר מחמוד עבאס במצרים כעשר פעמים, האחרונה בתחילת השבוע הנוכחי. על פי אמצעי התקשורת המצריים והפלסטיניים התמקד ביקור זה בשתי סוגיות: (1) הרצון של מחמוד עבאס לכנס ועידה בינלאומית שתחליט על הדרכים לכפות על ישראל את הקמת מדינה פלסטינית נוספת, הפעם תחת שלטון אש"ף ביהודה ושומרון; (2) לגייס את מצרים כדי שזו תסייע לפתרון הסכסוך בין אש"ף וחמאס ותשים קץ למצב הפילוג בין שתי המגמות הקיימות בקרב הערבים תושבי יהודה ושומרון.

אלא שהאמת מצויה מאחורי הסיפור. עניין הוועידה הבינלאומית לדחיפת עגלת השלום בין ישראל ושכניה הערבים לובש צורה ופושט צורה מאז ועידת מדריד, אוקטובר 1991, ותוצאותיו הלא מרשימות הביאו להוצאת המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים אל מסלול מקביל. בעבר זה היה אוסלו, בירת נורווגיה, ומאז היו עוד ערוצים עוקפים, חשאיים ופומביים, שניסו להביא את הצדדים להסכם.

ועידה בינלאומית היא סביבה ידידותית לכל מי שרוצה ללחוץ על ישראל בשם הרוב האוטומטי שיש לצד הערבי באירוע כזה. הקרבה לראשי מדינות אחרים יוצרת בקרב מנהיג ישראלי סטנדרטי תחושת לחץ ודוחפת אותו לעמדת מגננה, שכדי להיחלץ ממנה הוא מרגיש חייב לשלם לפלסטינים מס בצורת וויתורים טריטוריאליים, מדיניים, פוליטיים ו/או כלכליים.

ועידה בינלאומית מאפשרת לדוברים הפלסטיניים להציב רף גבוה של ציפיות מישראל, ואם היא לא תשביע את תיאבונם הם יכריזו באזני כל העולם ש"ישראל אשמה בכך שאין הסכם שלום בינה ובין שכנותיה."

כלל ידוע במסדרונות הפוליטיקה הבינלאומית קובע שוועידה בינלאומית מתכנסת רק אחרי שהמדינות המובילות אותה כבר ניסחו את החלטותיה, וכל הוועידה, המתכנסים, הישיבות, המסמכים, הנאומים, המפגשים והקוקטלים,  הם רק תפאורה שנועדה לשכנע את צרכני אמצעי התקשורת שבוועידה קרה משהו מהותי.

זה בדיוק מה שעבאס רוצה מסיסי, שיסייע לו לכנס ועידה בינלאומית שהפלסטינים יגיעו אליה רק אחרי שהם ישתכנעו שהמסמכים שיוצגו בה יתנו להם את כל מה שישראל לא רוצה לתת להם במשא ומתן ישיר. עבאס רוצה בכך לנצל את האינטימיות ביחסי ישראל-מצרים שהתגברה בעקבות המאבק המשותף של שתי המדינות בטרור הגובר בחצי האי סיני, כדי שסיסי ייקח על עצמו את תפקיד האחראי על "המשא ומתן" כלומר על כפיית הפתרון על ישראל תוך איום עליה שאם היא לא תיכנע לתכתיבים שלו – כלומר של עבאס – היא תסכן את שיתוף הפעולה שלה עם מצרים ואז הטרור בסיני יגבר והוא עלול לאיים על ישראל.

השאלה הפתוחה היא האם סיסי אכן מוכן להירתם לכינוס ועידה בינלאומית לעניין הפלסטיני, האם יש לו הזמן והסבלנות הדרושים כדי להביא ועידה כזו לידי הצלחה, כאשר החצר האחורית שלו – מצרים עם כל בעיותיה ההולכות ומתגברות – משוועת לפתרון אמיתי. תחושתי היא שסיסי לא שש אלי ועידה, הן מכיוון שאין לו הזמן והסבלנות להכין אותה כראוי, והן מכיוון שהוא איננו סומך על הפלסטינים – ואולי גם על הישראלים – שיתנהגו בוועידה כזאת באופן ראוי, שישתפו פעולה עם המתכנסים ושיבצעו את ההחלטות של הוועידה אחרי שתתפזר. סיסי חושש שוועידה כזו תיכנס לספרי ההיסטוריה כמו רבות מקודמותיה, מבלי להשאיר חותם עם המציאות.

סיסי גם לא בטוח שהעולם יתעניין בוועידה שנועדה לקדם שלום בין ישראל והפלסטינים, כי העולם היום מבין שגם אם ייחתם שלום אמיתי בין ישראל ואש"ף לא תיפתר שום בעיה בסוריה, בעיראק, בלוב, בתימן ובשאר מוקדי הסכסוכים והמחלוקות הקורעים את העולם הערבי לגזרים. סיסי יודע שרמת ההתעניינות בבעיה הפלסטינית היום בקרב העמים הערביים שואפת לאפס ולכן אין לו מוטיבציה גדולה לכנס את הוועידה שעבאס רואה בה מוצא יחיד מהשוליים שהבעיה הפלסטינית נדחקה אליהם עם פרוץ "האביב הערבי" בשלהי 2010.

סיסי יודע שגם ההתלהבות של הנשיא האמריקני להטיל את כובד משקלו על ישראל כדי שזו תיכנע לציפיות הפלסטינים דעכה, ואובמה התייאש מלמצוא פתרון כאשר לתחושתו אין בישראל ואצל הפלסטינים יותר מידי אנשים המעוניינים באמת בפתרון הסכסוך. סיסי יודע שהנשיא האמריקני – אם רק ירצה – יוכל לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי בוועידה כזו, אך הוא לא מזהה בארה"ב רצון כזה, בעיקר בשל אי רצונו של אובמה לצבור עוד כישלון בדרך אל הבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב.

לכן הסיכוי שיצליחו מאמצי עבאס לגייס את סיסי לשם קידום רעיון הוועידה הבינלאומית איננו גבוה.

העניין השני – איחוי הקרע בין אש"ף וחמאס – שלשמו הלך עבאס לסיסי, איננו פחות חשוב מהראשון בעיני עבאס. הוא – הנשיא הפלסטיני – רואה איך חמאס מתכננים את חגיגות יום השנה התשיעי להולדת מדינתם בעזה, כשהסיכויים שלו להקים מדינה פלסטינית נוספת ביהודה ושומרון תחת הנהגת אש"ף הולכים ומתמעטים. הוא מנסה לגייס את מצרים למאמץ אחרון לשם איחוי הקרע במערכת הפוליטית הפלסטינית, קרע המוכיח שאין אג'נדה מאוחדת שעליה יכולים להסכים כל הפלגים הטוענים שיש עם פלסטיני.

הקרע הפוליטי בין אש"ף וחמאס הוא רק ביטוי ארגוני להבדלים התרבותיים המשמעותיים בין הערבים תושבי יהודה ושומרון, הקשורים קשרי משפחה ותרבות עם האוכלוסייה של ירדן, ובין הערבים תושבי רצועת עזה הקשורים בקשר דם ותרבות לבדואים של סיני והנגב הישראלי. אפילו הלשון הערבית המדוברת בעזה שונה מזו שבפי ערביי יהודה ושומרון.

אין כיום שום איום על שלטון חמאס בעזה, ואפילו ישראל ומצרים, המחזיקות את מפתחות השערים של עזה אל העולם, לא הצליחו להכניע את חמאס לרצונותיהן ולאינטרסים שלהן. למעשה אין לסיסי שום דרך אמיתית לכפות משהו על אנשי חמאס. יתר על כן, סיסי חושש שאם יכביד את אגרופו על אנשי חמאס בעזה, הם יגבירו את הסיוע שהם מגישים לג'יהאדיסטים של סיני, וייצאו את הטרור ברמה גבוהה יותר אל תוך מצרים.

לכן גם כאן עתיד עבאס לנחול אכזבה, שכן סיסי לא יסכן את מצרים בלחץ על חמאס רק כדי שאנשי תנועת טרור זו יואילו להיכנס אל תחת מנהיגותו של "נשיא המוקאטעה של רמאללה", כפי שהם מכנים אותו.

לסיכום ניתן להעריך שגם ביקורו האחרון של מחמוד עבאס במצרים לא יביא את הפירות הנדרשים, והוא מסתובב בעולם בהתאם לפתגם הערבי: "אלחרכה ברכה", "התנועה היא ברכה" כלומר לא חשוב מה אתה משיג, לא חשוב מה אתה עושה, העיקר הוא שאתה נמצא בתנועה, מרים אבק ויוצר רושם שאתה פעיל. עבאס פעיל מאוד בתעשיית האשליות, במקום לעשות את המעשה היחיד שיביא תוצאות: לשבת עם נתניהו עד שייצא עשן לבן.

זו היא דרכו הפוליטית כלפי חוץ, כשכל אחד חייב לזכור את העובדה שהוא – מחמוד עבאס – היה מי שמימן את ארגוני הטרור של אש"ף שרצחו יהודים ללא אבחנה בימים שבהם עבאס היה סגנו וידו הימנית של יאסר ערפאת.

השבוע ישראל מעלה את זכרם של הרוגי מערכות ישראל ונפגעי הטרור. מחמוד עבאס אחראי על מותם של לא מעטים מהם. יהי זכרם ברוך.