מצות קניה ומכירה מהאחים היהודים

ברוך מרזל , י"ב באייר תשע"ו

ברוך מרזל
ברוך מרזל
צילום: Hadas Parush/FLASH90

למדנו בפרשה – "וכי־תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל־תונו איש את־אחיו" (ויקרא כ"ה, י"ד).

רש"י על המקום מביא את דרשת חז"ל – "מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך".

הרי למדונו רבותינו, כי במסגרת הערבות ההדדית והאחוה שצווינו לחוש כלפי הקרובים אלינו, כפי שמקדימים את המשפחה הקרובה לתושבי העיר ואת תושבי העיר למשפחה המורחבת יותר וכן הלאה, כך גם נכללת ההעדפה לנהל מסחר עם יהודי שהוא מעמך מאשר עם גוי בודאי כשאינו גר תושב לדאבוננו, שנות הגלות הארוכות, בהן חיינו כמיעוט בקרב הגויים, אילצו רבים לנהל את עסקיהם עם אותם גויים שונאי ישראל, עד שכמעט ונשכחה הלכה פשוטה זו.

אולם מה שהיה אולי מותר בגלות בשל אילוצי התקופה, ודאי שאינו נכון כיום, כשאנו חיים בארצנו כרוב, עם מיליוני יהודים שניתן לפרנס ולהתפרנס מהם בכבוד. וביתר שאת הדברים אמורים, כאשר הגויים שסביבנו ברובם  נמנים על אויב צמא דם, אשר גם בלא שיהיה כתוב הדבר בשום ספר, השכל הישר היה מחייב שלא לפרנס אותם ולעשות כל שביכולתנו כדי להקשות על האויב את האחיזה בארץ.

והראה לי ידידי הרב יהודה אפשטיין את דברי ה"לבוש" (ר' מרדכי יפה, מגדולי נושאי כליו של השו"ע) על יורה דעה קנ"ט סעיף א', שם הוא מבאר מדוע אסרו חכמים על יהודי להלוות ברבית לגוי אלא בתנאים מסוימים, אף שלפי התורה זהו היתר גמור. חז"ל נמקו את האיסור בחשש, שמא היהודי יהיה להוט אחר כספו ובשל כך ימצא כל הזמן בקרבת הגוי ויהיה מושפע ממעשיו ובכך תכבר סכנת הטמיעה וההתבוללות. ושואל הלבוש בעקבות כך, מדוע דווקא להלוות ברבית אסרו, הרי אם החשש הוא שמא ילמד היהודי ממעשיו של הגוי, היה עלינו לאסור כל משא ומתן איתו? והנה דבריו המאלפים, כשהוא משיב על אותה שאלה -

"אין להקשות גם בימיהם מאי שנא שגזרו על הלואות הריבית לגוי משום שמא ילמד ממעשיו יותר מבשאר משא ומתן, שהרי לא מצינו בשום מקום שגזרו על שום משא ומתן עם הגוים משום שמא ילמד ממעשיו רק גבי הלואה להם בריבית, דנ"ל דאין זה קושיא, דבימיהם שהיו הרבה ישראל דרים יחד והיו יכולים לישא וליתן זה עם זה לא חשו חז"ל לגזור שלא ישאו ויתנו עם גוים משום שמא ילמד כו', דלמה ישא ויתן תמיד עם גוים ולא עם ישראל חבירו, ואדרבה כל ישראל בחזקת כשרים הם אצלם ולא יעברו על סמך הדרש שדרשו ז"ל [תורת כהנים שם] מפסוק [ויקרא כה, יד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, שדרשו בו מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חבירך תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך, לפיכך לא הוצרכו לגזור על שאר משא ומתן... אבל משא ומתן דהלואת ריבית דאיפכא הוא, שהוא נאסר לגבי ישראל חבירו, ועוד שהוא משא ומתן שלבו של אדם נמשך אחריו מפני שהוא משא ומתן שאין בו טורח וריוח בנקל היא, חששו ז"ל שכל מי שיהיה לו מעות הרבה יעמיד כל משאו ומתנו על הריבית להלוות לגוים ויהיה עסקו עמהם ולא יהיה לו שום עסק עם ישראל חבירו, לפיכך גזרו עליו שלא ילמד ממעשיו".

הבנתם מה כתוב כאן? על סתם קניה ומכירה לא חשו חז"ל לגזור, כי סתם יהודי נורמלי שחי בין יהודים לא הולך לעשות עסקים עם שונאיו ולפרנס אותם, כשהוא יכול לשאת ולתת עם אחיו, וכפי שהבאנו מרש"י על הפסוק בפרשתנו. איזו בהירות, איזה שכל ישר, וכמה שאיבדנו את אותה מידה עם ישיבתנו בגלות. וזה עוד לפני שמדברים על אויבים הצמאים לדמנו. לפרנס אותם במקום יהודים? על זה חז"ל מן הסתם לא היו חולמים שיהיה צורך לדבר. גם החלוצים שעלו לכאן בשנים שלפני קום המדינה, שחלקם היו אנשים הרחוקים מתורה ויראת שמים, דגלו בעבודה עברית ובחיזוק הכלכלה והחקלאות היהודית בארץ-ישראל, ומה נאמר אנחנו?...

ואמנם ישנו נושא אחד, שבו אנו עלולים להתקל בבעיה, והוא שביעית, שאם אנחנו מעוניינים להשבית את הארץ ככתוב בתורה ולא להסתמך על כל מיני היתרים שבכל מקרה אינם לכתחילה, לכאורה הברירה שנותרה הינה לקנות מנכרים, כולל מהאויבים הרוצחים אותנו מדי יום. אלא שגם זה אינו נכון, שכן זכינו כיום שישנו ארגון "אוצר הארץ" וניתן לקנות מתוצרת הערבה, מאוצר בית דין או מחו"ל כשהוא מפוקח, והם עושים מאמצים רבים על-מנת לאפשר שמירת שמיטה כהלכה למי שאינו מעוניין לפרנס את האויב ולא להסתמך על היתר המכירה. הרמב"ם פוסק שהצדקה הגדולה ביותר היא לפרנס יהודי (ראה הלכות מתנות עניים פרק י'), וכל המקפיד לקנות אצל אחיו מקיים גם מצוות צדקה.

אהבת ישראל, דקדוק ההלכה ושכל ישר – החוט המשולש הזה לא במהרה ינתק.