הביטוי המוכר "סיפור מההפטרה" מקבל השבוע הצדקה לקיומו. הנה סיפור ההפטרה של השבוע במשל לתקופתנו:

חודש אב תשס"ה.

בתי התושבים בגוש קטיף עדיין עומדים על תילם. "אלי, אלי", שרים כולם, "שלא יגמר לעולם, החול והים". אבל מסביב, יהום הסער. עננה כבדה מרחפת מעל תושבי הגוש. הכניסה לגוש מותנית באישור מיוחד, המכולות עומדות מוכנות לאחסן בתוכן את תכולת הבתים – וגרוע עוד יותר: עשרות דחפורים ממתינים לקבל אישור מהדרג הגבוה כדי להחריב את הבתים עד דק.

והנה, נכנס אל אחד הבתים אדם המציג את עצמו כאיש עסקים מצליח, ומבקש מדיירי הבית שימכרו לו את ביתו. לא בשביל הסמליות, אלא כדירה להשקעה עם רווח עתידי. בכסף מלא הוא מוכן לשלם והוא אף ניסח חוזה ארוך שמתעד את הרכישה.

במקרה של גוש קטיף (לצערנו המשל אמיתי...), סביר להניח שאותו איש עסקים היה זוכה לאהדה על התמיכה ועל האופטימיות שהפגין, אבל בכל זאת, מעטים האנשים שהיו מוכנים לקחת אותו כיועץ עסקי, או להיכנס יחד איתו כשותפים בעסקה.

עכשיו נתאר לעצמנו מה היה קורה לו אותו איש עסקים היה מציג את עצמו כלא אחר מירמיהו הנביא? הנה הסיפור המקורי: ירושלים סגורה ונצורה. הכשדים כבר זמן רב יושבים על שעריה וללא אישור מהם אין יוצא ואין בא. למה? כי מציון לא תצא תורה.

ירמיה צפה את המציאות הקשה הזו זמן רב קודם לכן. הוא התריע עליה בכל מקום אפשרי ואף שילם על כך מחיר יקר – ונכנס לכלא. אבל דווקא עכשיו, כשנבואותיו נראות אמינות מתמיד, הוא נוקט במהלך הפוך בדיוק: משקיע את מיטב כספו, מנסח חוזה ארוך, מביא עדים וקונה בית בענתות הסמוכה לירושלים!

מה קורה פה? "היה לא תהיה"? לא. ירמיהו הרי צועק כל הזמן שהיה כן תהיה. מה מביא אותו לבצע עסקה מפוקפקת כל כך שלבד מהנזק הכספי שיש בה, היא שמה ללעג וקלס את כל נבואותיו? מה המסר שהוא מתכוון להעביר פה?

כפי שמובן בפסוקים, ירמיה עצמו התקשה בהבנת המשימה הזו שהוטלה עליו: "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב", הוא מזכיר לריבונו של עולם. "וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף?". למה? לא חבל על הכסף?

כדרכם של יהודים להשיב בשאלה, כך נוהג עמו גם הבורא עצמו ומשיב לו חזרה בשאלה קצרה ומהדהדת: "הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלֹקֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר?!". זהו, במילים האלו יסיים בעל הקורא את סיפור הפטרה ויברך את  הברכות שלאחריה.

מה נשאר לנו מכל הסיפור הזה?  

דווקא העסקה הלכאורה מפוקפקת הזו, יש בה כדי להביא את ישראל להכרה שהמצב הוא לא בלתי הפיך. שאפשר לתקן. שאם רק נתעשת ונחזור למקור, הרי שהסוללות יתקפלו והכשדים ילכו כלעומת שבאו.

בדורנו, אין לנו נביא אמת, אבל "סיפור מההפטרה"? כל יום אנחנו שומעים סיפור חדש שכך מכונה. גם "נבואות זעם" הן דבר מצוי מאוד. בין דפי העיתונים, באולפני הטלוויזיה ובמדיות נוספות. ירמיה, נביא האמת, התנבא בלא מעט "נבואות זעם", אבל אף פעם הוא לא אתגר את המראיין וביקש: "תקליטו אותי, אני מוכן לבוא לפה שוב לאולפן ביום שזה יקרה". ממש לא. הוא בעיקר חיכה לראות שזה לא יקרה. הוא מוכן היה להשקיע את מיטב כספו כדי לנסות ולעורר שוב, לגרום לחשיבה מחודשת על כך שעוד אפשר לתקן כדי שנבואות הזעם שלו יעלו אבק. הנביא לא ניחן רק בהשראת שכינה, אלא בעיקר באכפתיות. בדאגה כנה שלא מתבטאת רק בניסיונות חוזרים ונשנים למצוא מישהו שייתן לו במה להגיד בפומבי עד כמה רע פה, אלא בעשייה אין סופית כדי לשפר את המצב ולדאוג שיהיה טוב פה.

נבואה, אין לנו. אכפתיות, יש. הלוואי ונרבה להשתמש בה. שבת שלום!