פרשני-חרטא

פאנלים של פרשנים, תגרני-מילים אובססיביים, התיישבו על כיסאם הקבוע וניסו בכל כוחם להלך עלינו אימים.

ד"ר חיים משגב , ט"ז באייר תשע"ו

הסערה שקמה עקב המינוי הצפוי של אביגדור ליברמן במסגרת ההסכם להרחבת הקואליציה הוציאה הרבה שדים אידיאולוגיים מן הבקבוק.

הטירוף שאחז בכל פטפטני-השלום פשוט העביר אותם על דעתם. פאנלים של פרשנים, תגרני-מילים אובססיביים, התיישבו על כיסאם הקבוע וניסו בכל כוחם להלך עלינו אימים.

הם דיברו בהתנשאות, שאופיינית ל"מחנה" שמתוכו מגיחים אלה שמפגינים ברחבי יבשת אירופה עם דגלי אש"ף, על אנרכיה שלטונית ועל התפרקות של מערכות השלטון. זה נשמע פשוט פתטי - ולא אמיתי.

קשה היה להשתכנע שהדאגה לעתידה של המדינה היהודית באמת מניעה את כל אלה שדיברו על ראש הממשלה במעין פטרנליזם מעוות. בה-בעת, יש להניח שאותם קשקשנים-בגרוש גם ינסו "להסביר" לנו מה צריך היה להיות בדו"ח של מבקר המדינה, ולא נמצא בו, בגלל "חולשתו" של מי שהכין אותו.

אחד מהם, ידע כבר ביום השישי מה יהיה בדו"ח – ובעזרת "המידע" הזה הוא ביקש לנחם את חבריו באולפן שהתבכיינו על הרחבת הקואליציה.

רוני דניאל ואמנון אברמוביץ ורינה מצליח, אם להזכיר רק שלושה מתוך הערב-רב שהשתלט על ערוצי הטלוויזיה, נראו כמי שמבקשים למחוק את ההליך הדמוקראטי שהתקיים פה רק לפני כשנה. אל תוצאות הבחירות הם התייחסו כאל משהו שאסור בכלל להעלותו על דל שפתיים.

לשיטתם, כך זה נשמע, את חלוקת המנדאטים היה צריך לקבוע על יסוד הסקרים המוטים שפורסמו לבקשתם  של עסקני-חצר. אגב, אלה אותם סוקרים שהכתירו, בזמנו, את שמעון פרס למנצח בבחירות. בסופו של אותו לילה הם אפילו לא התנצלו.

וכאן המקום לציין במיוחד את אותו פרשן, בן קיבוץ בעמק בית שאן, שטען שפשוט "כבר לא נעים לחיות פה" ושהוא לא מתכוון להמליץ בפני ילדיו להישאר כאן; מה שהזכיר לי אמירות דומות בעת שמנחם בגין נבחר לראש הממשלה.

אבל לא בזה העניין. הפרשנים, לדורותיהם, שרובם ככולם מעלים גירה כבר עשרות בשנים, ללא שאר-רוח יוצא דופן או חוכמת-יתר, מעולם לא ביקשו סליחה מקהל המאזינים שלהם על דברים שהם אמרו בעבר או על אי-אמירת מה שהם היו צריכים לומר. המראיינים היושבים בראש הפאנלים אף פעם לא ביקשו לעמת אותם עם פרשנויות-של-סתם שהם ניפקו בעבר.

למשל, בעת שיצחק רבין, רמטכ"ל מפואר בעברו, הוביל תהליך מדיני הזוי שהביא למותם של מאות רבות מאוד של אזרחים ברחובות, באוטובוסים, בבתי הקפה ובעוד מקומות. לא שמעתי אז את רוני דניאל או את אמנון אברמוביץ, או את מי שקדם להם בתפקיד של פרשני-חרטא, קוראים לציבור להתנער ממוסדות השלטון הלגיטימיים.

קואליציית רבין-פרס-ביילין העבירה את הסכם אוסלו בכנסת על חודו של קול לאחר שהיא שיחדה שני חברי כנסת. השניים הללו החליטו לעזוב את מפלגתם – ולעבור ל"מחנה השלום".

אלכס גולדפרב, חשמלאי-צמרת מאשקלון, קיבל משרה של סגן שר וגונן שגב, מי שלימים נדון לחמש שנות מאסר בגין עבירות סמים, מונה לשר האנרגיה. הסירחון הפוליטי עלה עד לב השמיים - אולם בקרב המחנה הבולשביקי לא נשמע אז אפילו ציוץ אחד של מחאה; לא אז – וגם לא כשאריאל שרון הוביל מהלכים מדיניים עוקפי דמוקרטיה, כדי "לברוח" מכתב האישום שכבר היה מונח על שולחנה של עדנה ארבל.

כל זאת, בסיועה של מערכת משפט שהתקרנפה בהשראתם של שרת המשפטים באותה העת, ציפי לבני, והיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מי שמכהן כיום בבית המשפט העליון.

אז יש לי באמת הרבה כבוד להתקדמותה המטאורית של רינה מצליח לעמדה הנוכחית שלה, אבל כאשר הפאנל שבו היא יושבת מכנה שר בממשלה בתואר "רספוטין", מתוך רצון לבזותו, היא הייתה צריכה, למצער, למחות; גם למשמע דברי הבלע האחרים שהזכירו תקופות אפלות ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.

כך או כך, אני חושב ש"מחנה הפרשנים" שהפך זה מכבר ל"מפלגה" שאין לה צורך להתמודד בקלפי, איבד זה מכבר את העשתונות לחלוטין. אנשיו פשוט חזרו לימים הרעים שבהם כל כינוי שהודבק לזאב ז'בוטינסקי ולתלמידיו היה כשר.

הם רק שכחו שאנחנו נמצאים בעידן אחר. מי שנמצא כיום מחוץ ל"מחנה" הם לא אלה שאותם הסגירו, בזמנו, אבותיו הרוחניים של רוני דניאל לידי הבריטים.