הכל דבש

הרב ישי אביעזר , ט"ז באייר תשע"ו

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

כן זה היום. יום הדבש הוא שישה עשר באייר בו החל לרדת מהשמים מן בטעם צפיחית בדבש. שלושים יום הספיקה לישראל החררה שהוציאו ממצרים. בחמישה עשר לחודש השני באו מדבר סין (שמות טז), וכשתם הבצק שהוציאו ממצרים, הניק אותם גואלם אוכל הנבלע באיברים כיניקת העולל והיונק: "ויניקהו דבש מסלע" (דברים לב), "ומצור דבש אשביעך" (תהילים פא).

ירכיבהו על במותי ארץ ישראל, ויאכל תנובות שׂדי של פרי הארץ, שרה השירה הארצישראלית (דברים שם), הנותנת פריה בעין יפה לשבים ומתקבצים אליה אחרי אלפי שנות גלות. השירה על הים', השירה על הנטיעה של ישראל בארץ "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", ממשיכה בשירת התורה לדורות, "לעֵד כי לא תשכח מפי זרעו". שירת הים ושירת הארץ ביציאת מצרים, הם השירה הגדולה של "מכנף הארץ זמירות שמענו" (ישעיהו כד).

הנס הגדול של תבוסת הצבא האשורי על ירושלים בלילה אחד, מאה ושמונים אלף פגרים מתים (מלכ"ב יט), חייבו את חזקיהו בשירת הודיה בפסח. השירה שנעדרה מהישועה באה מכנף הארץ. כך מבארת הגמרא (סנהדרין צז), ששירת הארץ החליפה את שירת המלך, שהיה עתיד להיות משיח ולהביא את בשורת הגאולה. שירת הארץ היא נבואת יחזקאל (לו): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

זמרת הארץ של הפירות הגדלים בארץ זבת חלב ודבש, היא שירת הודיה לגואל המוציא ממצרים והנוטע את העם בארצו. לא תמיד שומעים את השירה הארצישראלית, המתחילה למעלה בצפון, שוטפת כמו ירדן ונאספת אל ים הרחמים, מתקנת את הקשת בעמק יזרעאל (הושע א), לקשת נכשלים אזרו חיל (שמו"א ב), של הרי טל ומטר (שמוא"ב א), ללמד את בני ישראל קשת. שבנו אלייך שלישית. עליית מצרים עם משה, ועליה שניה עם עזרא, הביאו לעליה שלישית כדי של גילוי שם שמים לעיני כל העמים.  

היית בלבנו תמיד, נכסוף נכספנו אל בית אבינו, וזמרת הארץ הכינה את שובנו. קחו מזמרת הארץ בכליכם, וזכרו כיצד מחליפה הארץ את השׁרים, ומזמרת בעצמה את שירת הגאולה. דבש של מצרים ודבש של מדבר, מביאים לארץ זבת חלב ודבש. על הבנה של ארץ אוכלת יושביה נשארים במדבר. הארץ יודעת להניק דבש מסלע, אבניה ברזל והרריה נחושת. מצח נחושה הופך בארץ לנחישות נועזות ומסירות נפש. ארץ טובה שהדבש בעורקיה וחלב בנחליה כמים נוזל.

זה היום שבו החל לרדת המן כטעם צפיחית בדבש, הוא יום שיש להתבונן בו בצנצנת שלפני העדות. הצנצנת הזאת המכילה את האוכל שנאכל במדבר הוא נס "למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר" (שמות טז), ויפנימו את הלקח. "בימי ירמיהו כשהיה מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן .. בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו" (רש"י שם).

"ויאכילך את המן .. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח), הוא המסר מהיום הזה לכל השנה. הכל דבש מאת ה'. נראה לך שהפרנסה שלך היא מידך? שואל ירמיהו, ומשיב: התבונן בצנצנת המן ושים לב למסר. "את המן אכלו ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת". וכי אכלו את המן ארבעים שנה? והלוא אכלו אותו ארבעים שנה פחות חודש, שואלת הגמרא (קידושין לח). ומשיבה: לבצק ולמצות שהוציאו ממצרים היה טעם של מן.

נמצא שצפיחית בדבש אכלו כבר במצרים במצות מעשה ידי אדם. רק אחרי שלושים יום קבלו את האוכל הנבלע באיברים מהשמים, ואכלו אותו ארבעים שנה. הרי שביום הזה ניטול את פרשת המן בשמות פרק טז, נקרא אותה בפינו, נודה ונשבח על צפיחית בדבש ועל ארץ בת חלב ודבש, נתבונן בצנצנת המן, נישא תפילה לפני בורא עולם שישלח לנו את פרנסתנו בשפע, ונזכור כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.