איש על דגלו

הרב יעקב הלוי פילבר במאמר על משמעותו וערכו של דגל ישראל ועל חשיבותו של יום ירושלים.

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ב באייר תשע"ו

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

איש על דגלו

בספרו "חמש דרשות" [עמ' 89] כותב הגרי"ד סולוביצ'יק: "אם תשאלוני, איך אני כיהודי תלמודי מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים ברם אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך כי 'הרוג שנהרג בידי עכו"ם, קוברים אותן בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר: וניקיתי דמם לא ניקיתי' במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של ק"ו לדגל כחול לבן, שטבל בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב (דתיים ולא דתיים, כי האויב י"ש לא היה מבדיל), יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות-נפש והקרבה עצמית."

אמת, דבריו של הגרי"ד סולוביצ'יק נאמרו בהקשר לשלילת התפיסה של "תנועות דתיות אחרות" המתחבטות במעמדה הדתי של מדינת ישראל, ומעלות ספקות אם מותר או אסור להניף את הדגל הכחול-לבן, אבל גם לפי הגדרתו אין לדגל ערך לכתחילה מפני עצמו, אדרבא לדעתו "היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים", והוא מוצא לדגל "הכשר הלכתי" לא מצד עצמו אלא מפני שהגיע לדרגת בגדם של הרוגי גויים.

אולם לאחר עיון במקורות, בתורה ובחז"ל, לכאורה אין אנו זקוקים להכשר זה, אנו רואים שהתורה לא רק שלא שללה את הדגל אלא קבעה אותו לכתחילה במחנה ישראל והוא שימש כאחד המרכיבים לצביונו של המחנה היהודי. בלכת ישראל במדבר נצטוו מפי הגבורה "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

התורה לא הסתפקה בנס ערטילאי ללא סמל או צורה אלא הוסיפה לכל שבט ושבט צבע מיוחד וסמל מיוחד : "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" [רש"י] והוסיף עליו הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": שלא רק לכלל השבט היה דגל מיוחד אלא "כל בית אב היה דגל בפני עצמו קטן, באותה צורה של הדגל הגדול מכל שבט. אך היה כל בית אב רשום עליו: א' ב' ג', והיינו דכתיב: 'באותות לבית אבותם' – כל בית אב אות שלו".

וכך מובא במדרש (תנחומא במדבר י): "איש על דגלו – שכל אחד יכיר את דגלו, כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן". לדגל היה תפקיד להחדיר את הגאווה השבטית בכל אחד ואחד משבטי ישראל. כבר משחר ההיסטוריה הישראלית עוד בהיותם במדבר מכירה התורה בערך הלאומי שיש לדגל.

תפקיד הדגל במחנה ישראל לא היה רק כלפי פנים: "כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן" אלא לפי המדרש (תנחומא) הדגל היה כעין תעודת זהות של העם כולו: "אמר הקב"ה יש לעכו"ם דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר: 'איש על דגלו'.". הדגל משמש גם אחד מסממני הזהות הלאומית השומרת את העם מפני התבוללות.

כך אמרו במדרש (במדבר רבה פ"ב) : "זה שאמר הכתוב: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה' – קדושים וגדלים היו ישראל בדגליהם, וכל אומות העולם היו מסתכלין בהם ותמהים ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם אומות העולם: הדבקי לנו ובואי לך אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים ודוכסין והגמונים. וישראל אומרים להם: שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוקינו במדבר: בדגל מחנה יהודה, בדגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו. ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו – ומסיים שם המדרש – מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד".

צדק הרב סולוביצ'יק שדגלים וגינוני מלכות כשלעצמם אינם ערך, אך יחד עם זאת אין הם צריכים להכשר מפני קדושתם של בגדי הרוגי עכו"ם אלא הדגלים בישראל כשרים מצד עצמם, והתורה הכשירה אותם מפני היותם תורמים לכבוד ולגדולה לאומה וכך מובא במדרש (במדבר רבה פ' ב'): "אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל' – אלו הם הדגלים. התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו?! – ומסיים המדרש - מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל".

משמרת המקדש הר הבית ובית המקדש אינם עומדים לצערנו בראש סדר היום של הציבור הרחב, והדבר אמור לא רק בציבור הכללי אלא גם אצל חובשי בית המדרש, ונתקיים בנו האמור במדרש (שיהש"ר ה): "אני ישנה ולבי ער - אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". וכל זאת למרות שעל אף החורבן, קדושת המקדש לא בטלה מעולם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ו): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר: 'והשימותי את מקדשכם' ואמרו חכמים: אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים".

לכן חובת יראת מקדש נוהגת אף היום, כמו שדרשו בספרא (ויקרא יט ל): "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - מה שבת, לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שפקד על השבת, אף מקדש, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין המקדש קיים מנין? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם".

וכך כתב בספר החינוך (מצוה רנד): "שאע"פ שהמקדש חרב היום בעוונות חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להיכנס בו בבנינו". למרות שקדושת המקדש קיימת גם כיום, אין עלינו היום מצות שמירת המקדש מפני שהיא נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים, כמו שכתב בספר החינוך (מצוה שפח): "ונוהגת (מצות שמירת המקדש) בכהנים ולויים, בזכרים, בזמן הבית".

והנה על אף שמקום המקדש הוא בקדושתו גם לאחר חורבנו עם זאת אנו מעוכבים היום מבנין בית המקדש בעיקר מפני שאין אנו יודעים את מקומו המדויק של המזבח, כי לפי ההלכה "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם" (רמב"ם שם פ"ב ה"א), ובמיקומו של המזבח תלויים כל יתר חלקי המקדש, על כן במצב הנוכחי שלנו ניתן לפרש את הכתוב: "שומרים משמרת הקודש" גם במובן של "ואביו שמר את הדבר" כמו שפירש רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא".

וכך אמרו במדרש (ספרי, דברים יב ה): "כי אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום שמו שם - על פי נביא. יכול ימתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאתה שמה' - דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא". וכך כתב החת"ם סופר בספרו 'תורת משה' (ראה): "לשכנו תדרשו ובאת שמה - פירוש: הבא להיטהר מסייעין אותו, אם רק תדרוש לבא לשכנו תהיה בטוח שתבוא שמה, כי ישלח מקודש עזרך".

על ההתעוררות הזו שצריכה להתחיל מצדנו כתב גם ריה"ל בסוף ספרו הכוזרי: "כי ירושלים אמנם תבנה כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחננו אבניה ועפרה". ולכן גם לאלו הסוברים שאין בידינו היום האפשרות לבנות את המקדש, אין זה פוטר אותנו מלהגביר את החינוך והעיסוק בעניין המקדש, כמו שאמרו במסכת מנחות (קי א): "תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם" ועל השאיפה לבנות את המקדש אמרו במדרש תנחומא (ויקרא ו): "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד - וכי דוד בנהו? אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו נקרא על שמו".

אמנם השאיפה בלבד אינה מספיקה, אלא עלינו לשלב את השאיפה לבנין המקדש גם בשיפור המצב הרוחני־מוסרי של החברה היהודית, כמו שכתב הראי"ה בספרו "אורות הקודש" (ח"ג עמ' ר): "אי אפשר לצייר תכונה שלימה של עושר הדמיון כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת. רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו". כבר אמרו בגמרא (תענית ה א): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה".

לכן תחילה עלינו להוסיף בבניינה ופיתוחה של ירושלים של מטה בחומר וברוח, מה שיביא אותנו לבסוף לבנין המקדש, כמו שאמרו במדרש: "אמר הקב"ה: יבואו ישראל שנקרא נחלה, לארץ ישראל שנקראת נחלה, ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה, בזכות התורה שנקראת נחלה". (מכילתא שירה, פרשה י) ואולי מפני החיסרון הזה אמרו בירושלמי (יומא פ"א ה"א): "כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו", מפני חסרון ההתעוררות לבנינו.

ירושלים של מטה ושל מעלה

אגדה קדומה מספרת: "משחרב הבית בראשונה נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקבלתן מהם" (תענית כט א). יחד עם מפתחות ההיכל שפרחו לשמים נסתלקה מהארץ גם עצמאות ישראל, ישראל גלה מארצו ורעיון הגאולה נגנז במרומים עד תהיה פקידה וישראל יחדש ימיו כקדם, כך היה במקדש ראשון למשך שבעים שנה וכך נשנה הדבר בחורבנו של הבית השני לגלות ממושכת רבת שנים.

לאחרונה, קרוב למאה שנה מתחבט העם היהודי איך תסתיים הגלות שאנו מצויים בה ואיך תחל הגאולה. על ההתלבטות הזו כתב הרב אליהו גוטמאכר: שהיו רבים שטעו לחשוב שכל אחד כפי דרכו ישב בחברת השעשועים בביתו "ופתאום יפתחו שערי רחמים ויעשו מופתים בשמים ובארץ", ובנסים ונפלאות תתגלה גאולת ישראל. ועל שלילת המחשבה הזו כותב גם הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" (מאמר א): "גאולת ישראל אשר אנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נידחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה להם חומת אש ומקדש א~ל ממרומים ירד כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן הקורא המשכיל, ודאי ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים ולא יפול ח"ו מדבריהם דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד, אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל".

דומה שההשגחה העליונה הכריעה בויכוח הזה וניהלה את גאולתם של ישראל בדרך הטבע, לא בחיפזון אלא בהדרגה, ויותר מכך לא מן הקודש אל החול, מן האיכות אל הכמות אלא מן החול אל הקודש, ומן הכמות אל האיכות. על המהלך הזה של הגאולה כתב הראי"ה בספרו "אורות התשובה" (פי"ב יב): והוא מתאר שם את רעיון הגאולה שבהתגשמותה ירדה מגדולתה וטהרתה, וסיבת הירידה היא "מפני שבהתגשמותה בחיים טיפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה". אבל מוסיף שם הראי"ה: "הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי ייהפך לרע, כי אם ירידת שעה". והירידה הזמנית היא גם כן לצורך עליה, כי רק מעטים היו יכולים להתחבר לרעיון הגאולה במובנו העליון, ועכשיו שהורידוהו לקרקע הוא מקבץ סביבו אנשים רבים, שגם אם הם קטנים באיכות, הרי הגודל כמותי כשהוא מצטרף לאיכות הוא מעטר אותה.

כך שתהליך הגאולה כעת הנו מושלך ארצה, פריצים מבני עמנו מחללים את קדושתו, אבל בשלב מאוחר יותר - מבשר לנו הראי"ה - יתעוררו "עדיני לב" והם יפיחו רוח חיים בתנועת התחיה היהודית להשיבה אל פסגתה המקורית. ואכן אנו מצויים כיום, בקו התפר שבין התחיה הגשמית לתחיה הרוחנית, מצב המזכיר לנו את נבואת "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל (פרק לז) המתאר את עצמות העם היהודי המתקבץ לגוף אחד: "וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם".

אף אנו אחרי השואה אודים עשנים מוצלים מאש, שארית הפליטה שהתקבצה מארבע כנפות הארץ, ובחלקים רבים של המתקבצים בימינו נתקיים הכתוב: "ורוח אין בהם". אבל אנו מאמינים שגם אצלנו כמו אצל העצמות היבשות שבנבואת יחזקאל יתקיים לבסוף הכתוב: "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה'".

כי כך היא גאולתם של ישראל, תחילה גאולת הגוף ורק אח"כ תבוא גאולת הרוח, ורמז לסדר הזה אנו יכולים למצוא בשתי המתנות שזכינו בהן בדורנו מידי ההשגחה העליונה, תחילה יום העצמאות, הבסיס לעצמאות הארצית המאפשרת לנו לקיים את מצוות ישוב הארץ כמו שניסח זאת הרמב"ן (בספר המצוות): "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ואחריה זכינו ליום ירושלים, לשחרור עיר הקודש והמקדש שחוברה לה ביום הזה יחדיו. ולא רק בגאולת הארץ אלא גם בגאולת ירושלים קודם החומר לרוח, כמו שאמרו בגמרא (תענית ה א): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים (הרוחנית) של מעלה עד שאבוא לירושלים (הארצית) של מטה". ואת ירושלים של מטה תיאר לנו הנביא זכריה (ח ד,ה): "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

הקרב את מטה לוי

לקיחת שבט לוי מתוך בני ישראל (במדבר ג יב) אין מטרתה ליצור אליטה רוחנית, חבורה מורמת מעם, אדרבא תפקיד הלויים הוא לשרת את העם, לדאוג להעלאת רמתו הרוחנית־מוסרית של העם כולו, כמו שכתוב: "אחלקם ביעקב אפיצם בישראל". את התפקיד הזה של הלויים מסביר "ספר החינוך" (מצוה תסג) בהסבירו את שורש המצווה 'שלא לעזוב את הלויים': "לפי שהא־ל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת, אנשי שם, ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסידר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים, למען ילמדו דעת את ה' מקטנם ועד גדולם ויעמוד זרעם ושמם קיים לעולם".

וכדי שעם ישראל יוכל לעמוד על הגובה המוסרי־רוחני הנדרש ממנו היה צריך לייחד מתוך העם חלק נבחר שיהיה כולו עסוק בפעילות רוחנית, חבורת מחנכים של עם ישראל, ולתפקיד הזה נבחרו הלויים. וכדי שהלויים יוכלו למלא בשלמות את תפקידם זה יש צורך לשחרר אותם מכל עול של פרנסה ודאגה לקיום החומרי שלהם, על כן הטילה התורה חיוב על כלל עם ישראל לספק ללויים את פרנסתם, וכך מסביר שם 'ספר החינוך' את הבחירה הזו: "ומן החוקים המחזיקים ומעמידים החכמה בתוכם (של עם ישראל) היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, לא יצא השדה לחרוש ולזרוע... וכל זה להיות סיבה להוציא עתותיו על כל פנים ללמוד חכמות ולהבין דרכי הא־ל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. על כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכים לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחיתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם".

מאימתי נבחר שבט לוי לתפקידו זה? לפי הכתוב בפרשתנו: "הקרב אליך את בני לוי", "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל, תחת כל פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלויים", משמע שהלויים נבחרו במדבר, ואולי אחר חטא העגל במקום הבכורות. אבל לפי המקורות האחרים בחירתו של שבט לוי הוא קדום, לפי ה'מדרש הגדול' (בראשית כט לד) נבחר לוי לתפקידו כבר בלידתו: "בכולהו (בכל שאר הבנים של יעקב) כתוב 'ותקרא', ויקרא', ואילו על לוי (נכתב) 'על כן קרא שמו לוי', מלמד שהכריזו עליו מלמעלה: לוי שמו, שלוה והלוה את המלך". לפי ה'פרקי דרבי אליעזר הגדול' (פל"ז) בחירתו של לוי היתה בתקופה מאוחרת יותר במפגשו של יעקב עם המלאך: "רצה יעקב לעבור את מעבר יבוק, אמר לו המלאך: לא כך אמרת, 'כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"... ולא עישר יעקב אלא למפרע, התחיל מבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קודש לה', ועליו הכתוב אומר: 'העשירי יהיה קודש לה'. ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם זה גורלך וחלק מעשיך, ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בני־לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים".