שיעור בערכים ויושרה

מאיר גרוס , כ"ג באייר תשע"ו

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

עובדות החיים המקיפות אותנו במעשי יום יום, יוצרים זוויות מעניינות שאפילו תסריטאי מעולה יתקשה לדמיין כמותן. ואם נוסיף לכך את הדיבורים הרמים על ערכים, נקבל הומור של המציאות. הגם שלא כולם יעלו גם שמחה אצלנו.

הנה, נתבונן נא ב"זה כנגד זה" בתקופה האחרונה:

גירושין מול נישואין

נישואין מתחילים בחיבור אליו שני הצדדים באים בנפש חפצה. ותיסלח לי ההשוואה, בדימוי של דבר קדוש כזה לפוליטיקה. כשיעלון קיבל את המינוי לשר הביטחון, לא ראינו את המחולות בתקשורת. ואפילו יעלון עצמו לא כרע על ברכיו בהכרת תודה לתפקיד בצמרת של המדינה.

והנה, כשאילוצי קואליציה- שכל ילד מבין אותם- העבירו את התפקיד לאיש אחר, האידיליה הומרה לגירושין מכוערים. תפקיד אחר של שר, ולמצער חבר כנסת, אינם מכובדים דיים לאנשים מסוגו (ע"ע שי פירון), והגנרל הקשוח מעדיף להתבכיין וללכת הביתה. מרתק להיווכח כמה אוהדים של יעלון נתגלו פתאום. ביניהם יריבים מרים לאורך שנים.

למכור את הגוף

לפני ימים מספר הייתי באזכרה ליהדות צ'כוסלובקיה. ביער, על שולחן קטן, היו מונחות חוברות צבעוניות המציעות את פסטיבל ישראל. כולן פתוחות בעמוד באמצע. שם היה פרסום על אירוע של מוסיקה שחוברה על ידי אסירי מחנה הריכוז טרזיינשטאט.  תוך האזכרה עלעלתי בחוברת, ונדהמתי לראות תמונה המציעה "הצגה תרבותית" שכל רקדניה מופיעים ללא פיסת לבוש. ואכן, השבוע התלקח כבר פולמוס על הפרהסיה המכוערת של פסטיבל ישראל, ועוד בירושלים. ורק זווית אחת נעלמה. למה מותר לשחקנים אלו למכור את גופם בשביל פרנסה. בעוד לאחרים/ות הדבר נאסר.

אוניברסיטה נגד ערכים

באוניברסיטה העברית (היא אכן אינה קרויה "יהודית") אסרו על סטודנטיות דתיות (בעצם גם על חילוניות) לרקוד מאחורי מחיצות. במרחב הציבורי שלה אין מקום לקבוצה לנהוג לפי ערכיה, גם כשזה אינו מפריע לאחרים. מה שמעורר- אגב- חשש גדול לעתיד, בהיות הסטודנטים הללו לומדים דווקא משפטים.

נותר לאדם הפשוט לתהות, למה "נשות הכותל" זכאיות לרחבה נפרדת יחד עם הרפורמים, במרחב הכותל. תוך פגיעה בצביון הנהוג במקום מני אז.

ולמה מצעד "הגאווה" (שם מוזר לכשעצמו) רשאי לצעוד במרחב הציבורי של ירושלים, תוך פגיעה ערכית ברוב תושבי העיר?

פזיזות למול התנצלות

שתי הרשעות בטרם העמדה לדין. הראשונה הייתה של חייל צה"ל שירה במחבל ערבי בחברון,  כאשר מפקדיו הבכירים- שר הביטחון היוצא והרמטכ"ל- יצאו מידית, פומבית, נגד מעשיו. ללא בדיקה משפטית. ולא נשמעה כל התנצלות מהם.

והנה, לא מכבר נעשה מעשה נורא בנערה יהודייה, חסרת ישע, בידי קבוצת ערבים. גם כאן שוחררה הצהרה מוקדמת על ידי ראש הממשלה. רעש תקשורתי הביאו לחזור בו. והמוזר הוא שאין בעצם ערעור על נכונות העובדות. אלא שיש התלבטות אם הרקע הוא גזעני- לאומני, או פלילי. ואיזו צהלה נשמעת בתקשורת שאולי זה "סתם" מעשה פלילי.

יועץ שר הביטחון נגד צה"ל

מר בן זקן תקף את הצל"ש שניתן לרועי קליין הי"ד. (חובש כיפה נרדף גם בקברו.) מילא. התרגלנו כבר לרשעה. אבל העניין הוא חמור יותר. הענקת צל"ש אינה גחמה פרטית. יש ועדה של מפקדים בכירים הבוחנים את הזכאות ויש אישור מהפיקוד העליון. ובא היועץ ומערער על סמכותם?

יתירה מזו. הנימוק שלו- שרועי רצה לחפות על מחדל הקרב- אינו עומד במבחן היסטורי. בזמנו, קיבל עובד לדיז'נסקי הי"ד את עיטור העוז, כשהגן בגופו- במיתלה- על חייל, מרימון שהוא עצמו זרק, (ונתקל במצוק וחזר אל הלוחמים).  

ראשוןטורס למול ביביטורס

מישהו יודע מי זה ראשון? מי הפושע הזה? וכמובן, כולם יודעים מי הוא (!)חברת הנסיעות האחרת.

הנה, במילה אחת, כל ההבדל ביחסה ה"אובייקטיבי" של התקשורת.