מה מיוחד באחד באייר של השנה השנייה לצאתנו מארץ מצרים? האמת, שום דבר. יום רגיל. קריעת ים סוף אחרינו, מתן תורה גם, ואפילו מלאכת המשכן שנמשכה זמן רב, הושלמה לפני חודש – באחד בניסן.

למרות זאת, דווקא ביום השגרתי הזה בורא העולם מבקש לספור אותנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם".

רש"י מסביר שהמניע לספירה הוא אהבה: "מתוך חיבתם לפניו, מונה אותם כל שעה... כשבא להשרות שכינתו עליהן, מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן". כך דברי רש"י, וכך גם הסלנג שלנו. "לא סופרים אותך", משמע לא מחשיבים אותך.

אגב, גם אנחנו עצמנו סופרים כבר למעלה מחודש ימים. בלוח השנה מצוין בבירור מתי בדיוק יחול חג השבועות, ובכל זאת, אנחנו כל יום סופרים יום נוסף שמקרב אותנו ליעד הנכסף הזה. אנחנו לא סופרים "ספירה לאחור" – את הימים שנותרו (עשר, תשע, שמונה...), אלא להיפך: את הימים שחלפו. למה? כי בדומה לבורא, גם אנחנו סופרים את מה שאנחנו אוהבים – וכן, אנחנו אוהבים את הכיסופים לזמן מתן תורתנו. כל יום של השתוקקות וגעגוע לרגע בו נזכה לקבל את התורה מחדש, הוא בשבילנו יום אחד יחיד ומיוחד ששווה לספור אותו.

בחזרה ל"תחביב" של בורא העולם:

אם השראת השכינה היא הסיבה למפקד בני ישראל, מדוע בורא העולם לא ביקש לערוך את המפקד כבר באחד בניסן, יום הקמת המשכן?

הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מסביר, שבורא העולם חיכה שלושים יום כדי שהשראת השכינה בתוך בני ישראל תהיה על תקן של דייר קבוע ולא רגש חולף. הוא מסביר את דבריו על פי הכלל המצוי מאוד בדברי חז"ל, שכל שלא דר בעיר שלושים יום, נחשב לאקראי ואין לו דין של דייר קבוע בה. בורא העולם המתין לאחד באייר וכשהשכינה כבר "התאקלמה", אז ביקש לספור את בני ישראל.

העיתוי השגרתי והלכאורה סתמי הזה של אחד באייר, מלמד אותנו כלל חשוב בבואנו "לספור" מישהו: כשאדם נמצא גבוה, בזמן שמחה, בזמן של חג או סתם ב"היי", לא חכמה לבוא ולומר לו "אני אוהב אותך". כלומר: "אני סופר אותך". נכון, תמיד נחמד לשמוע את זה, אבל הוא לא באמת זקוק לזה עכשיו. עוד כמה ימים, כשהחגיגה נגמרת, כיבוי האורות והחצוצרה אומרת שלום לכינורות, אז הוא רוצה לשמוע שמישהו מעריך אותו. שמישהו בכלל סופר אותו.

בורא העולם המתין שלושים יום, וכשהרגשות העזים של יום הקמת המשכן החלו לשקוע והתחלנו להיכנס לשגרה ארוכה במדבר, אז – דווקא אז! – הוא הופיע וביקש לומר לנו את הציווי המפרגן הזה: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" ובעצם העביר לנו מסר חשוב: אני אוהב אתכם. "אני סופר אתכם".

שבת שלום!