מברית בין הבתרים ועד יום ירושלים

הרב יוסף כרמל , כ"ח באייר תשע"ו

הרב יוסף כרמל
הרב יוסף כרמל
צילום: עצמי

הקשר בין ברית בין הבתרים, קריעת ים סוף והמצווה להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל  הוכח בפרשות קדושים, אמור, ובהר האחרונות. הזכרנו גם שברית בין הבתרים נערכה בחברון, העיר בה בא לידי ביטוי הצד הסגולישל כנסת ישראל-עם ישראל-כלל ישראל.

רק בעליה השניה, בהיותו בן שבעים וחמש, אברהם "הופך" ל"שומר מצוות". הפעם הוא הולך לַ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" הקב"ה. בעליה זו התברר כי ירושלים הופכת להיות עיר הבחירה, המקום אליו יעלה עם ישראל לרגל, הוא: "הַמָּקוֹםאֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב  ה).

בסופו של דבר התברר שהארץ שאברהם נמשך אליה באופן סגולי, היא הארץ שהקב"ה בחר עבורו.

ננסה בדברינו השבוע להמשיך ולהעמיק בנושא, תוך התייחסות למפקדים המופיעים בספר במדבר, וכן ליום ירושלים שנציין ביום ראשון הקרוב ולחג השבועות שיחול שבוע אחריו.

המפקד הפותח את פרשתנו נערך "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר א' א).

כארבעים שנה מאוחר יותר נערך שוב מפקד: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה ....וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר" (במדבר כ"ו א-ג).

בשני המפקדים מנו את "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" אבל כל אחד מהם נועד למטרה אחרת. המפקד השני התבצע כהכנה לכניסה לארץ ישראל המערבית, לפני המערכה הצבאית לכיבוש ארץ כנען והפיכתה לארץ ישראל.

לעומת זאת, המפקד בפרשתנו עוסק בצבאות ד', כמו שמסביר רש"י במקום: "כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". החיילים במקרה זה קשורים בטבורם למשכן, לקדש הקדשים, לקדש ולחצר שסביבם.

כל מחנה ישראלי צריך להחיל בקרבו את שני האלמנטים. כל מחנה מלחמה מחייב התנהגות שמשמעותה: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג טו), כל מחנה מלחמה מיועד להבטחת עצמאותו של עם ישראל ואי שעבודו למלכות זרה.

ליציאת מצרים הייתה מטרה כפולה: א. קבלת התורה במעמד הר סיני כעם קדוש. ב. הגעה לארץ ישראל והורשתה, כלומר הקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל. ביום העצמאות אנו מציינים את המשמעות השניה, ביום ירושלים את המשמעות הראשונה.

אם נסתכל אחורה על המאורעות ועל השגחת ד', נגלה תהליך מאוד מעניין מבחינה רוחנית. קודם כל הוכרזה העצמאות ורק לאחר תשע עשרה שנים שוחררה ירושלים. במלחמת העצמאות נפל הרובע היהודי בידי הליגיון הבריטי ורק במלחמת ששת הימים שוחררו העיר המזרחית כולל הר הבית והכותל המערבי.

רבים משלומי עם ישראל באו בטרוניה לדוד בן גוריון על שכביכול לא השקיע מספיק מאמצים במלחמה על ירושלים. עם הכרזת המדינה לקח על עצמו דוד בן גוריון אחריות עצומה. היה ברור שכל צבאות מדינות ערב יתקיפו את המדינה הצעירה וינסו להשמידה. הצבא החזק והמקצועי ביותר היה הליגיון הירדני שהונהג בידי קצינים בריטים בעלי ניסיון קרבי - בוגרי מלחמת העולם השניה, צבא שהיה מצויד במיטב הציוד של אותם ימים. גבולות 1947 היו בלתי ניתנים להגנה מפניו.

אם הליגיון היה מפנה את מאמציו לביתור המדינה שזה עתה נולדה, כנראה שח"ו  היה מצליח. בחסדי ד', הליגיון הפנה את מאמציו לכיוון ירושלים וכך ניצלה המדינה והעצמאות הפכה להיות עובדה קיימת. דוד בן גוריון בחסדי ד' החליט להשקיע את המאמץ הלאומי בהרחבת גבולות המדינה כדי לאפשר את מימוש הכרזת העצמאות, המחיר היה איבוד הרובע היהודי.

תשע עשרה שנה לאחר מכן הליגיון שוב תקף את ירושלים והפגיז אותה בתותחיו, מה שאיפשר, בחסדי שמיים, לשחרר את ירושלים ולהכריז: "הר הבית בידנו". יום ירושלים הצטרף אל יום העצמאות.

שני המפקדים באו שוב לידי ביטוי מעשי בשטח. קריעת ים סוף בשביעי של פסח זכתה להצטרפותו של יום העצמאות, חג השבועות - יום מתן תורה זכה להצטרפותו של יום ירושלים.

זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו.

מתוך העלון "חמדת הימים"