הסיבוב הבא בעזה

מבחינת החמאס המטרה העיקרית היא ניצחון על ישראל ולא משנה באיזו צורה. המשחק מסתבך לאור הלגיטימיות הבין לאומית של החמאס.

יעקב דוד פישר , א' בסיון תשע"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בטורו השבועי לפרשת בחוקתי מבקר הרב אליעזר מלמד בצורה חריפה את שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון על רפיונו במערכות מול החמאס בעזה.

עיקר הכשלון נמצא לדעת הרב מלמד בהיחלשות כוח הרצון שמונעת מצה"ל להפעיל את כוחו בצורה נכונה וכך מביאה לירידה בביצועי צה"ל במלחמה. להוכחת טענתו מביא הרב מלמד נתונים אימפריים על ירידת יחס ההרוגים הערבים לעומת ההרוגים של צה"ל ממבצע למבצע עד המבצע האחרון "צוק איתן".

מבחינה צבאית, לדעתי, זוהי הבעיה הפחותה. הבעיה החמורה יותר היא שצה"ל נמצא מלהכריע את החמאס בהוראת הדרג המדיני מעליו וכך מאפשר תהליך של השתפרות צבאית הניזונת בהיזון חוזר מהמבצעים החוזרים. ירידת יחס הנפגעים של חמאס מול צה"ל נובע בדיוק מנקודה זו. כל מבצע חוזר בעזה גורם לחמאס להפיק לקחים וליצור תורות לחימה משופרות יותר ומתוכננות יותר. כתוצאה מכך כמות ההרוגים בחמאס יורדת וכמות ההרוגים של צה"ל עולה. התהליך של עימות צבאי חוזר בין ישראל לחמאס מבלי להפיל את החמאס מביא בתהליך של ברירה טבעית להפיק את האסטרטגיות היעילות והמתאימות ביותר להתמודדות עם צה"ל.

אין ספק שגם צה"ל מפיק לקחים מהלחימה – כפי שניתן לראות לדוגמא מכיפת הברזל – אך ההבדל בין המטרות הצבאיות של צה"ל שהן ברובן מגננתיות לבין המטרות הצבאיות של חמאס שהן ברובן התקפיות והישרדותיות גורמות לכך שעקומת הלמידה של חמאס היא בוודאי תלולה יותר ואפקטיבית יותר.

תהליך דומה היה לנו מול חיזבאללה בלבנון. גם שם הנוכחות של צה"ל בלבנון תוך עימות בלתי פוסק עם חיזבאללה בלי הכרעה צבאית של החיזבאללה בבסיסי האם שלו בבקעת לבנון שיפרה את חיזבאללה. החיזבאללה בתום הנסיגה הישראלית מלבנון ב-1999 היה צבאית משופר בהרבה מהחיזבאללה בתחילת דרכו ב-1985.

את התוצאות ראינו במלחמת לבנון השניה שבה לא הצלחנו להכריע את חיזבאללה בשום היבט אסטרטגי וטקטי. המלחמה הסתיימה כתוצאה מהתשה הדדית ולא כתוצאה ממהלך טקטי – אסטרטגי. בזמנו תלו את ההשתפרות של חיזבאללה בהדרכה שהוא קיבל מקציני משמר המהפכה האיראני שהיו מגיעים לבקר מעת לעת. הפוך. קציני משמר המהפכה האיראניים באו ללמוד מחיזבאללה כיצד להילחם. המורים האמיתיים היינו אנחנו – צה"ל.

גם צבא ארה"ב בויטנאם חווה חוויה דומה. הימנעותו מהכרעת הצפון ויטנאמים או לפחות חסימתם הגיאוגרפית בלאוס למשך רוב המלחמה אפשרה השתפרות מתמדת בצד של הוייט קונג עם תשואה נמוכה למדי לצבא ארה"ב עצמו. אין צורך בהכברת דוגמאות היסטוריות נוספות. ההיגיון מורה כי עימות חוזר ונשנה בלי הכרעה צבאית ברורה לאחד הצדדים, או בלי מציאת סטטוס קוו המקובל על שני הצדדים אשר יביא להרפיית המתח הצבאי וכך ימנע מירוץ חימוש הדדי כאחד (כמו שלמשל נוצר בין ארה"ב לבין קנדה במאה התשע עשרה לאחר מלחמת 1812),  תביא לעליה בכושר הצבאי באופן שיקזז עם הזמן את היתרון הצבאי של הצד החזק. כך למשל השיפור הצבאי של ניהול מערך הרכבות בצרפת לאחר הקריסה בקרב סדאן מול הפרוסים ב1870 הביא להצלתה ב1914 במלחמת העולם הראשונה בקרב על המראן.  

מול החמאס אנו נמצאים במשחק סכום 0. בסופו של דבר, המטרות הסופיות של החמאס אינן מתיישבות בשום צורה עם המטרות שלנו ולא משנה באיזה צד של המפה אנו נמצאים. כתוצאה מכך היכולת להגיע למודוס וויוונדי עם החמאס המבוסס על אינטרס עצמי הדדי איננו קיים. מבחינת החמאס המטרה העיקרית היא ניצחון על ישראל ולא משנה באיזו צורה. המשחק מסתבך לאור הלגיטימיות הבין לאומית של החמאס. מטרות החמאס – החזרת הפליטים – תואמות את הצד של הקהילייה הבין לאומית והאו"ם כפי שהתבטא בהחלטה 212 על החזרת הפליטים. אם תרצו, החמאס הוא הזרוע הצבאית של סוכנות הפליטים הערביים של האו"ם - אונר"א.

מכאן הלגיטימציה הבין לאומית של החמאס שמתבטאת בחוסר רצון לגנותו כארגון טרור או להפילו. המדינות שתורמות לאונר"א דוגמת ארה"ב וגרמניה בוודאי לא מתנגדות באופן עקרוני למטרות החמאס. התוצאה היא לא רק חוסר רצון של הצבא אלא גם חוסר יכולת של הממשלה והמדינה לעמוד מול הקהילייה הבין לאומית. הצבא הרגיש למטרות המערכת הפוליטית (וכמו שצריך להיות רגיש לאור הכפיפות העקרונית שלו להנהגת המדינה) בוודאי לא יכין תוכניות הכרעה וכיבוש של הרצועה להערכתי גם תחת שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן.

כרגע הצבא עמל על מציאת פתרון מגנני טכנולוגי למנהרות. לא ברור אם יש לצה"ל תוכנית עבודה אלטרנטיבית למקרה שפתרון כזה יתעכב או לא יושלם עד שיפרוץ הסיבוב הבא. סביר להניח שהחמאס מצידו בונה את מערכת המנהרות במטרה לסבך את צה"ל במלחמה שתביא את צה"ל לנסות להשמיד את המנהרות תוך כדי לחימה.

המטרה תהיה למשוך את צה"ל לתוך שטח הריגה ולהביא להשמדת יחידות שלמות של צה"ל. שטח הריגה כזה התקיים למשל במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ב-1994 שבה כיתרו הצ'צ'נים את הכוחות הרוסיים בגרוזני והביאו להשמדתם הכמעט מלאה. לא ברור אם צה"ל מתכונן לתרחיש כזה. התממשותו של תרחיש שכזה יביא לכך שמה שקרה במלחמת לבנון השנייה יחוויר לעומתו. הסיבוב הבא יהפוך למרחץ דמים שאותו לא חווינו אולי מאז מלחמת יום הכיפורים.

ההשלכות הבין לאומיות והגיאופוליטיות של תרחיש שכזה הן הרות אסון למדינת ישראל ולסטטוס קוו האזורי ואפשר רק לדמיין אותן. כרגע מה שניתן לעשות הוא להתריע מפני התממשותו של תרחיש שכזה כדי למנוע אותו ולהתפלל שהוא לא יקרה חס וחלילה.