יום שחרור חברון המענה הצודק לנכבה היהודית של תרפ"ט

בשנת 1947 התנפלו הערבים על היהודים בפלשתינה וביקשו לכלותם.

ד"ר יחיאל שבי , ב' בסיון תשע"ו

ד"ר יחיאל שבי
ד"ר יחיאל שבי
עצמי

השבוע חגגנו את שיבת עם ישראל לעיר הקודש חברון, 20 שנה אחרי שיצא ממנה היהודי האחרון בשנת 1947.

רצח, טבח, אונס, ביזה היו מנת חלקה של הקהילה היהודית העתיקה שנאחזה בעיר ברציפות וכמעט ללא הפסק משך אלפי שנים. היו גם חסידי אומות עולם שבשנת 1929 הגנו בגופם על שכניהם וגילו אנושיות אולטימטיבית כבני אדם. אך הרוב המוחץ של ערביי חברון היו צמאי דם.

גם בבגדאד של 1941, במהלך חג השבועות, הותקף הקיבוץ היהודי עתיק היומין על ידי שכניו המוסלמים שפרעו ואנסו וטבחו בו ללא רחם. גם שם היו בין המוסלמים כאלה שהגנו על שכניהם בגופם, אך גם שם הם היו מתי מעט. "הפרהוד", קראו היהודים לפרעות, שהזכירו להם שחייהם תלויים על בלימה. שעצם העובדה שהם דרים בעיראק "עוד טרם הגיעו אליה מחמד ועלי וחסן וחסיין ילדיו" כדברי נורי, גיבור ספרו האלמותי של סמי מיכאל "סופה בן הדקלים" לקבצן המוסלמי הזקן, אינה משנה דבר. היהודי כמוהו כצמח הקרוי על שמו, היהודי הנודד. עם חסר ארץ שנועד לנדוד ממקום למקום, ולסבול.

והם עזבו כאחד את ארץ בין הנהריים אליה גלו בשנת 589 לפני הספירה. מעל למאה ושלושים אלף יהודים שעלו לישראל ושמו קץ לגלות.

יהודי בגולה כמוהו כבן ערובה – ירצו ירוממוהו ירצו ישפילוהו. "אל-חאקיר ואל-נאפי" המועיל והמושפל בערבית. טוב להיעזר ביהודי, אך יש להזכיר לו תמיד את קשיות עורפו ואת סירובו להכיר במחמד כנביא.

יהודי בגולה לעומת יהודי בגאולה, רק א אחת מבדילה, אך מה גדול הוא ההבדל. גאולת חברון ושיבתו של עם ישראל לחבלי המולדת מהם נושל משלימים את המעבר מגולה לגאולה. חברון לשון חיבור, המקום המחבר בין ארץ לשמים, פתחו של גן עדן, המקום המחבר בין עם ישראל לארץ ישראל, בין עבר הווה ועתיד, בין אברהם ושרה מחרן לבין אברהם ושרה מאור עקיבא או פתח תקווה.

בשנת 1947 התנפלו הערבים על היהודים בפלשתינה וביקשו לכלותם. יהודי חברון האחרונים, כפר עציון, ועטרות גורשו מבתיהם. אך לצרתם של הערבים הם הובסו במלחמה וכגורל המפסידים כך עלה בגורלם - לעזוב את בתיהם ולצאת לגלות.

הנַכְּבַּה הערבית היא מרכיב מרכזי בחיי ערביי ישראל, המקיימים פעילות ענפה סביב המקומות הנטושים. ביום העצמאות האחרון, לדוגמא, ביקרו באדמות הכפר הנטוש בלד א-שיח', הלא הוא נשר, מאות ערבים שציינו את זכותם לשוב לאדמותיו, בראשם צעדו חבר הכנסת אימן עודה וחבריו. הם עלו לקברו של השיח' עז אלדין אלקסאם שנלחם ביהודים ובבריטים בשנות השלושים ואבה לגרשם ולהשמידם, כי מבחינתם הוא גיבור לאומי.

הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים פלסטינית (Natives) אך מתעלם במתכוון מהעובדה שזו כללה גם יהודים שישבו בפקיעין, בחברון, וגם בעזה, שם נותר על תלו בית כנסת יהודי.

לא ניתן למנוע מאנשים לזכור – אך כדאי שהזיכרון יהיה מדויק:

כבר בימי המנדט, הערבים טענו שהיהודי הוא פולש זר, והתנגדו להגירה היהודית לפלשתינה למרות שזו שיפרה את מצבם הכלכלי. מאידך, הם הציפו את הארץ בגלי הגירה מוסלמיים שהעדות לה נשתמרה בשמות המשפחה: מצארווה, מסרי (מצרים), ימאני (תימן), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו).

הסיפור הערבי אינו מזכיר את מנוסת היהודים מחברון ומכפר השילוח בעקבות הפרעות וכיצד קראו מנהיגי ארצות ערב לערביי הארץ לפנות את בתיהם לימים ספורים, כדי שבאותם ימים תושמד הקהילה היהודית.

אף אחד גם לא מזכיר את אסונם של יהודי המזרח שעזבו בתים, מעמד, תרבות ומסורת בת אלפי שנים מחשש לשואה מצד שכניהם הערבים.

כאשר יישובים ישראלים דוגמת נס ציונה ורמת השרון נקראים "מוסתאוותאנאת" – התנחלויות, מי יאמין בפתרון שתי המדינות?

נדמה כי עדיין לא הגענו למצב שבו הזיכרון הלאומי הערבי מכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת.

עלינו לשמור על הלגיטימיות של האחר לזכור, אך להישמר מכך שהזיכרון לא יהפוך את הזכות לשיבה ללגיטימית. וזוהי מטרתו של יום הנכבה הערבית - לשוב, לא רק לזכור!

עלינו לזכור את דבר קיומה של נכבה יהודית בארץ ישראל ומחוצה לה. נכבה במסגרתה ביקש המוסלמי להשמיד את היהודי, לא נכבה שנוצרה כתוצאה מסירובו של המוסלמי לקבל את האחר כריבון בארצו ההיסטורית ולחלוק אותה עמו. הנכבה הערבית ביקשה למחות את החיים המשותפים ולגרום ליהודי להמשיך ולנדוד. בגולה.