למה לעשות? למה לשמוע?

בהבנת המושג "נעשה ונשמע" יכולה ליפול טעות חמורה – ויש לכך השלכות לדורות.

ישראל מאיר , ד' בסיון תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

צמד המילים "נעשה ונשמע" הפך לסמל של קבלת אמונה ללא כל תנאי מוקדם. המדרש מספר (ובעקבותיו הגננות), שעוד לפני שהוצעה לנו התורה בורא העולם הציע אותה לאומות נוספות.

לשמחתנו (למזלנו!), כל אומה שללה את התורה מסיבה אחרת. לאחת הפריע העניין הזה של "לא תגנוב", לאחרת דווקא "לא תרצח" היה נראה דבר בלתי אפשרי, השלישית לגלגה על "לא תנאף" וכן הלאה. המשותף לכולן הוא השאלה המציקה: "מה כתוב בה?".

עם ישראל לעומתן, לא ענה שהמצוות כן נראות לו, אלא פשוט לא שאל את השאלה הזו. לא ביקש לשמוע "מה כתוב בה?" ובהתאם לכך להחליט האם לעשות או לא, אלא  "נעשה ונשמע אמרו כאחד".

מכוח תשובה זו זכו ישראל למעלה מיוחדת כדברי חז"ל: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, ולכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים – אחד כנגד 'נעשה', ואחד כנגד 'נשמע'". המפרשים מסבירים שלא מדובר על כתרים פיזיים, אלא על דרגות רוחניות מאוד גבוהות של זיו שכינה להן זכו בני ישראל באותה שעה.

השאלה: למה "שני כתרים"? נכון, בני ישראל אמרו נעשה לפני שהם בכלל שמעו – ואין ספק, מגיע להם לזכוֹת ברמה רוחנית גבוהה יותר, אבל מה עושה פה הכתר השני שכנגד "נשמע"? הרי אין שום חידוש בכך שגם בני ישראל הסכימו לשמוע מה כתוב בתורה?

כפי הנראה, בהבנת המושג "נעשה ונשמע" יכולה ליפול טעות חמורה – ויש לכך השלכות לדורות, כי כל אחד מאתנו נדרש לפעמים לענות לדרישה מסוימת "נעשה ונשמע".

בורא העולם רוצה מסירות. בורא העולם חפץ בעם שמוכן לעשות עוד לפני שהוא שומע. אבל המסירות וההתלהבות אינן תחליף ללימוד מעמיק, לירידה לפרטי פרטים מה כתוב בה בתורה והיאך בדיוק הדרך הנכונה לקיימה. ישנה מעלה מיוחדת למי שדווקא לאחר שהצהיר בגאון "נעשה", בא "לשמוע" מה בדיוק נעשה. כשהשאלה הקנטרנית "מה כתוב בה?" מגיעה אחרי (!) שאמרנו נעשה, אז יש לה צליל מיוחד של כבוד התורה ולא להיפך חלילה. לכן זכו ישראל לשני כתרים: אחד על המסירות לקיים ללא כל תנאי, והשני על הנכונות לרדת לפרטי פרטים ולברר מה בדיוק כתוב בה.

שנזכה לעשות, שנזכה לשמוע, חג שמח!