הנזיר החריג

הרב אורי שרקי , ז' בסיון תשע"ו

"אני מתנגד לתרבות של שכול. זה סוג של ניצחון לאויבינו". הרב אורי שרקי
"אני מתנגד לתרבות של שכול. זה סוג של ניצחון לאויבינו". הרב אורי שרקי
צילום: מרים צחי

אמנם קמו לעם ישראל נזירים בולטים במהלך ההיסטוריה, כגון שמואל הנביא, אך מכולם דווקא שמשון הוא זה שנזירותו מפורשת ביותר בכתוב, כדברי ההפטרה (שופטים יג,ה): "כי נזיר א-להים יהיה הנער מן הבטן". נראה שהסיבה לכך היא ששמשון מבטא יותר מכל מנהיג אחר את אופייה השורשי של הנזירות, בתור חריגה מן הנורמה, המקנה לבעליה מעמד המשתווה מבחינות מסוימות לזה של כהן גדול, שאינו נטמא אפילו לקרוביו. אף הנהגתו של שמשון חורגת מן הנורמה ולכן קשה לראות בה מודל לחיקוי.

דווקא האיש הכל כך ייחודי הזה, ההולך אחרי עיניו והנוקט בשיטות לוחמה של יחיד, הוא אשר החל להושיע את ישראל. דומה הדבר לפריצת הדרך של נחשון בן עמינדב בים סוף, לפורצי הדרך בראשיתה של הציונות, ובכלל לכל המהלך של "בן פרצי" שביסוד הגאולה הבאה על ידי החוצפה דעקבתא דמשיחא, שהרב קוק הרבה לנתח את מהלכיה דרך הציונות החילונית.

בולטת בהפטרתנו דמותה של אשת מנוח בתור מובילה: "וילך מנוח אחרי אשתו" (פסוק יא), מה שלא היה מקובל כנראה בחברה של העידן העתיק, שבו הגברים הנהיגו באופן בלעדי את החברה. פעולה זו שהיא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה" מציינת את שבירת ההיררכיה המקובלת כשמדובר בתהליכי גאולה, שבהם פועלים בגלוי הכוחות הגנוזים של החיים ותובעים את מילוי תפקידם על פני השטח.

ההתפרצות הנדרשת על מנת לחולל שינוי היא אופיינית למהלכי ראשית: "הוא יחל להושיע" (פסוק ה).

הקושי שעומד בפני מחנכים מול תופעות חריגות הוא כפול: כיצד להכיל את החריג? וגם כיצד לקבוע גבול ללגיטימיות שלו? הלוא ברור שלא ייתכן לחברה מתוקנת להתנהג על ידי אנארכיזם רוחני בלתי נשלט, גם אם תביעתה הפנימית של הנשמה היא "מרחבים מרחבים, מרחבי א-ל איותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני" (הראי"ה קוק).

נראה שהמפתח לתשובה הוא במתן האמון בהנהגת ה', שלא יניח לעולמו להישחת, כדברי אשת מנוח: "לו חפץ ה' להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת" (פסוק כג). הוא הדין במתן האמון שנתנו מנוח ואשתו בבנם כשקראוהו שמשון, לאמור שהוא עצמאי כמו שהשמש מאירה לבדה. האמון הזה שקיבל הוא שאיפשר לו לנצל את כישרונותיו החריגים באופן שהביא ברכה לעם ישראל: "ויגדל הנער ויברכהו ה', ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול" (כד-כה).

מתוך העלון "שבת בשבתו"