כבר מספר חודשים רודפת אותנו 'סערת חוק המקוואות'.

כמה גורמים מנסים לקרוע את הטלית מידיה של הרבנות הראשית: ארגוני נשים פמיניסטיות שמעוניינות לטבול כרצונן, למרות הסתירה הפנימית בשיטתן: אם אתן סוברות שעל מנת להטהר קיים צורך במקוה, אם כך אתן סומכות על דברי חז"ל שבארו שרק מי גשמים או מעיין מטהרים את הנידה, למרות שאין הדבר מפורש לגמרי בתורה.

ואם כך, מדוע לא תשמעו לדברי חכמים שהורו לפני דורות רבים על פרטי הטבילה אותן אתן מסרבות לקיים?

מכל מקום, עיקר התמיהה איננה על אותן נשים, אלא על התנועה הרפורמית שמתעקשת בכל מאודה להכריח את הרבנות הראשית לישראל לאפשר להם לגייר דרך המקוואות שבנתה מדינת ישראל ובפיקוח משרד הדתות.

בימי הרמב"ם, התעמת רבות הנשר הגדול עם קהילת הקראים במצרים. אחד מהעימותים הקשים נסובו סביב סוגיית הטבילה. אותן הנשים שנמשכו באותה שעה אחר הקראים, החלו לטבול במרחצאות ובאמבטיות. בשעה זו, גזר הרמב"ם גזרה חריפה אודות כל אישה שתטבול שלא כהלכה, עליה גזר שתצא לאלתר מבעלה ללא כתובה. הקראים, שלא האמינו בקבלת חכמים, סברו שכיון שבתורה מוזכר שעל הנידה לבוא במים, הרי שביכולתה לבוא באלו מים שתחפוץ, יהיו אלו מי מקלחת, מי מעיין או מי אמבט.

הרפורמים, לעומתם, אינם טוענים שקבלת חכמים בשקר יסודה. טענת הרפורמים שונה ואף הפוכה בתכלית מטענתם של הקראים. בעוד הקראים אינם מאמינים ביכולת לפרש את התורה והם מנסים להבין אותה כפשטה לגמרי, הרפורמים סבורים שעל התורה להשתנות על ידי בני לומדיה בכל עת, לפי צו השעה והמקום. כך, הורידו הרפורמים את הכמיהה לציון כשהאחרונה לא הייתה רלוונטית בעיניהם, וכך גם שינו את הלכות השבת, הכשרות, וכן – גם הגיור. לשיטתה של התנועה הרפורמית לא נדרשת קבלת מצוות על מנת להתגייר, תנאי הכרחי בגיור המקובל בכל הדורות בעם ישראל.

וכאן, ילמדונו חכמי הרפורמים, מה ראיתם לבטל את חובת קבלת המצוות אך מאידך להתעקש על גיור על ידי טבילה, ולא סתם טבילה, אלא במקוואות כשרים למהדרין על פי כל דקדוקי חכמי האורתודוכסים?

אנשי ההלכה יודעים שהלכות מקוואות הן ההלכות בהן נהוג להחמיר בצורה קיצונית. בנית מקוואות הינה מלאכת מחשבת שמעטים הבקיאים בה. בבניית המקוואות לוקחים בחשבון שיטות בודדות בהלכה בחומרות על גבי חומרות שגם מייקרות פעמים רבות את הבנייה. והנה, מכל מאות המצות שבוטלו או השתנו על ידי התנועה הרפורמית, דווקא על מקוואות החליטו שם להתעקש, אתמהה.

הציבור החילוני בישראל, על אף הניסיונות הכושלים של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית לשייך אותו אליה ולהעמיד אותו בניגוד לציבור הדתי, מזוהה דוקא עם הציבור האורתודוכסי. כלומר, אמנם החילוני לא נכנס לבית כנסת, אבל הוא לא נכנס לבית הכנסת האורתודוכסי ולא לבית הכנסת הרפורמי. גם כאשר הוא בא פעם בשנה, בדרך כלל ביום הכיפורים לבית הכנסת, השטח אומר את דברו, צאו ובדקו לאן הרוח נושבת. כיון שכך, רובם של החילונים מודים בסמכותה של הרבנות בישראל, למרות שפעמים רבות יש להם טענות רבות נגדה. החילונים המתנגדים לרבנות אינם רוצים את הרפורמים במקומה, אלא מחפשים אופציה למדינה בה קיימת הפרדת דת ומדינה מלאה.

אי לכך ובהתאם לזאת, הדרישה לאפשר חופש מוחלט לרפורמים להשתמש במקוואות כרצונם מופקעת מהמציאות. גם במדינה דמוקרטית ישנם סדרי משטר הכוללים חוקי רישוי, אקדמיה, תעסוקה, וכן, גם דת, על פי רצון הרוב המוחלט במדינת ישראל.