חוק שימור הרגש

יעקב נתנאל , ט"ז בסיון תשע"ו

ערוץ 7

חום הקיץ מביא אתו מזה כמה שנים מחיר דמים קבוע בדמותן של שתי תופעות קטלניות הפוגעות בילדים רכים: טביעה בבריכות שחיה ושכחת ילדים ברכבים סגורים ולוהטים.

לצד חשבון הנפש הציבורי והפרטי הנדרש מכל אחד מאתנו בכדי שאסונות אלו לא יישנו, אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב עם תחושות קשות. פטירתו של אדם מן העולם מצערת גם אם זכה להגיע לזקנה ושיבה, כל שכן אם מדובר בילד רך שכל שנותיו עוד לפניו. אולם נראה שביחס לאסונות אלו מדד הטרגיות מזנק.

בשתיהן מורגשת תחושת החמצה וחוויה חזקה ומדממת שפטירתם של ילדים אלו הייתה מיותרת ויכולה הייתה להימנע. מטבע הדברים, התחושות חריפות עשרת מונים במעגל המשפחתי הקרוב. ההצפה הרגשית והתסכול, מחפשים נתיב מילוט המוצא את דרכו לא אחת ברגשות אשם הרסניים ובחיפוש אחר אשמים ומיצוי הדין עמם.

בריטואל הקלאסי והכאוב הזה בולט סיפור אחד יוצא דופן: ילד חרדי כבן ארבע נשכח לפני כארבע שנים ברכבו של מלמד צעיר שהסיע אותו מדי יום יחד עם ילדים נוספים אל התלמוד תורה. רק בסופו של יום הלימודים מצא אותו מלמד את הילד ללא רוח חיים ומאז, חייו אינם חיים. אולם בשונה ממקרים אחרים, תגובת המשפחה הייתה שונה מהמקובל.

אבי אמו של הילד נחלץ דווקא להגנתו של אותו מלמד ועשה כל שביכולתו כדי שחייו יחזרו למסלולם. עוד בימי השבעה הוא חיבק אותו ורקד אתו ולא נתקררה דעתו עד שניגש לבית המשפט וביקש לבל ישלח  למאסר.

סיפורו המיוחד תועד בכתבה מרגשת שהובאה גם באתר זה. השאלה שליוותה אותי לאור אותו מקרה הייתה מה הרציונל שמניע את הסבא? האם הוא אדיש לגורל נכדו? כהה לכאבם של בתו וחתנו? האם חסרים אופנים בהם הוא יוכל לגמול חסד עם אחרים? מדוע הוא צריך להאציל מרחמנותו דווקא על מי שסיבב את פטירתו של נכדו? את התשובה לשאלה נתן הסב בעצמו במהלך אותה הכתבה. הנכד הוא עצם מעצמי ובשר מבשרי. הכאב הוא עז וחותך, החסד בו עטף את אותו מלמד היה נתיב מילוט לאותו הר געש שסער בתוכו.

מקרה מרגש ונאצל זה יכול וצריך להיות אב טיפוס להתנהגות של כולנו, בהתאם לחוק שימור האנרגיה. אותו חוק הזכור לחלקנו במעומעם מתקופת הבגרויות קובע שאנרגיה אינה הולכת לאיבוד אלא רק מחליפה את צורתה. הכדור שמורם, מתמיר קלוריות אנושיות לאנרגיה פוטנציאלית. אותה אנרגיה הופכת עם ירידתו של הכדור לאנרגיית תנועה, פגיעתו של הכדור ברצפה גורמת לאותה האנרגיה לחמם במעט את האדמה בה הוא פגע.

כולנו נטענים כל הזמן באנרגיות, הרצח האחרון בתל אביב הזכיר לנו שגל הרצח שפוקד אותנו מתחילת השנה רחוק מלהיות אפיזודה שחלפה. אזלת היד השלטונית והיחס הסלחני אם לא לומר המזוכיסטי לאויבינו, יוצרים אצל רבים מאתנו מטענים נפשיים שמחפשים את דרכם החוצה. הבחירה היא בידינו איזה לבוש ניתן להם.

האם נהפוך לעצבניים ומתוחים יותר, האם ננתב אותם לדיבורים ולמעשים בלתי יעילים, האם נאבד את רגישותנו הטבעית ונסגל לעצמנו אדישות, או שנדע כמו אותו הסב לרתום אותם לעשייה חיובית למען מצבו הרוחני והגשמי של עם ישראל כל אחד כפי כוחו, ללימוד תורה לשמה ולתפילה מעומק הלב לגאולה שלמה ברחמים.