חורף 1950 היה קשה. השלג הלבן כיסה את פני הארץ, כולל בתל אביב ובשרון. משפחות עולים שהגיעו מתימן במבצע "על כנפי נשרים", הועברו למעברות וגרו בצריפים ובאוהלים.
במזג אוויר סוער הועברו תינוקות לבתי חולים ושם נעלמו עקבותיהם. להוריהם נמסר שהילדים נפטרו, בכמה מהמקרים הוצגו תעודות פטירה פיקטיביות, אך קברים אין.
בכך למעשה התחילה פרשה כאובה, מסעירה וקשה המכונה "פרשת ילדי תימן" - היעלמות תינוקות וילדים למשפחות של עולי תימן, המזרח והבלקן, בימי שלטון מפא"י בשנים 1948 עד 1954. ברבות השנים הוקמו כמה ועדות, ציבוריות וממלכתיות, שניסו לפתור את התעלומה, ואולם עבודתן רק הגדילה והגבירה את המסתורין. מפעם לפעם נשמעו עדויות של כאלה שהיו מעורבים בחטיפת הילדים והזעזוע רק התעצם.
אין ספק שהיעלמות הילדים היתה ביטוי לגזענות, לדעות קדומות ולאפליה של עדות המזרח. יש אומרים כי הממסד המפא"יניקי היה שותף פעיל בהיעלמות הילדים. קשר השתיקה רק הגביר את ההשערות ביחס למניעי החטיפה. היו שסברו כי הכוונה להעביר את הילדים לאורח חיים חילוני, אחרים סברו שמדובר בתעשיית אימוץ ילדים תמורת כסף בארץ ובחו"ל. מקורבי הממסד טענו שהיתה כוונה טובה מתוך דאגה לילדים, לספק להם בית חם וחינוך הולם. לעניות דעתי, כל ההסברים נכונים.
המניעים לחטיפת התינוקות הובילו לתובנה בסיסית שיש מגמה שלא לאפשר את גילוי האמת, להמשיך את ההסתרה שבתוך ההסתרה. המסמכים, העדויות והתעודות שנאספו, נגנזו לעוד שנים רבות, מחשש שאור השמש תשזוף אותם. ההנחה היתה כנראה שככל שהזמן יעבור הפצעים יתרפאו מאליהם, ולא היא.
מכל מקום חשוב שהחברה הישראלית, על כל פלגיה, לא תהפוך את הגילוי הקרב לכלי ניגוח, עדתי או פוליטי. יש מספיק שסעים בחברה הישראלית ואין צורך להגביר את השנאה והזעם. סביב הנושא יש רגישות עצומה שנוגעת לנשים ולאנשים שגדלו במשפחות מאמצות וייתכן שהמידע יטלטל אותם. לכן נדרשת זהירות ורגישות, "הכל במידה" לימדונו רבותינו, אמירה נכונה בוודאי גם ביחס לפרשה זו.
מתוך "ישראל היום"