הפסגות של האבסורד אליהן הגיע הדיון הציבורי בישראל השתקפו היטב  לקראת סוף השבוע שעבר, במהלך  כנס הרצליה רב-היוקרה.

ללא ספק, השיא הקפקאי הושג לקראת סיום האירוע, עם הרצאתו של רוה"מ לשעבר אהוד ברק, שבחר להשתלח  בבוטות חסרת תקדים בממשלה הנבחרת של המדינה, שלפני זמן  לא רב, זכתה (מה לעשות) באמון הציבור ועוד (כמה מעצבן) בבחירות חופשיות לכנסת .

הקדנציה הקצרה בתולדות המדינה

למרבה האירוניה, כהונתו של ברק כראש הממשלה הייתה, כזכור, הקצרה בתולדות המדינה (שנה ו-245 ימים),  שבעקבותיה הוא נאלץ להתפטר ונחל הפסד צורב בבחירות שנכפו עליו, זאת לאור תפקודו הלקוי בכל תחום אפשרי כמעט , אך במיוחד בביטחון, בו אמורה הייתה להיות עיקר מומחיותו .  כמובן ש"הכבוד המפוקפק" הזה לא הפריע לו  להטיף ולגדף את מי, שבניגוד לו, מכהן במשרה זו זמן רב יותר מכל קודמיו, למעט בן גוריון.  

ברק המטיר אש וגופרית על ממשלת נתניהו, תוך גיוס של מרבית ביטויי הגנאי הידועים בשפה העברית. הוא תיאר אותה כ" חלשה, רופסת וקולנית, מתעתעת וקיצונית, שנכשלת שוב ושוב בהבטחת הביטחון...מקעקעת את רקמת הדמוקרטיה בישראל, כושלת בניהול  היחסים עם ארצות הברית ובייצוב מעמדה של ישראל בעולם, מחמיצה שוב ושוב הזדמנויות מדיניות, ומשותקת מפעולה לניהול יעיל של הסכסוך, גם בהיעדר 'פרטנר'".

גילוי נאות: אני רחוק מלהיות סנגור נטול-ביקורת של נתניהו ושל ממשלתו. נהפוך הוא: בעבר השמעתי דאגה עמוקה והסתייגויות רבות ממדיניותו ומגישתו לנושאים לא מעטים.  אולם דברי הנאצה של ברק – יחד עם ניסיונו להצטייר כמעין "אורקל" מתריע בשער, בייחוד לאור הרקורד הפוליטי העלוב שלו,  נופלים איפשהו בין ההזוי לבין הבזוי.

הישליך דייר בית זכוכית אבנים ?

לא ניתן אלא להניח שהאיש בונה על שכחה ציבורית מתקדמת, שתעלים מזיכרונם הקולקטיבי של אזרחי ישראל את אשר אירע תחת ממשלתו, רוויית המחדלים והמפלות.

כך, למשל, האשמתו שהממשלה "נכשלת שוב ושוב בהבטחת הביטחון".  קשה להעלות על הדעת דוגמה מובהקת יותר של דייר בבית זכוכית, העוסק השלכת אבנים לעבר שכנו.

אחרי ככלות כל, היה זה לא אחר מאהוד ברק שיזם וניצח על המנוסה החד-צדדית החפוזה של צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון והפקיר אותה לשלטון החיזבאללה, שהפכה לארסנל אימתני, עם כ- 15,000כלי נשק תלול-מסלול מכוונים לעבר מרכזי אוכלוסין אזרחיים ברחבי המדינה, כוחות הארגון הטרוריסטי - איסלאמיסטי, חמושים היטב, פרוסים  עד גדר הגבול הצפוני.

מצב נפיץ זה, שנוצר באדיבותו של ברק, שנכנע ללחצם של ארגוני שמאל כגון "ארבע אמהות", הוביל תוך שש שנים למלחמת לבנון השנייה רבת הנפגעים, ושבעקבותיה גדל מאגר הנשק של האויב פי עשרה כמעט בכמותו, השתפר רבות באיכותו, בדיוקו ובעצמת כוח ההרס שלו- ולכל אלה נוספה לאחרונה אימת מנהרות התופת, המדירות שינה מרבים בקרב תושבי הצפון.

עזות מצח חסרת כל בושה ונטולת כל בסיס

אולם אין זה הכשל הביטחוני היחיד שהכתים את כהונתו הקצרצרה של ברק כראש ממשלה. הלא, היה זה על משמרתו שפרצה האינתיפאדה השנייה, שנמשכה כחמש שנים והביאה אימה והרג לרחובות המדינה ולמותם של כ-1000 ישראלים ופציעתם של קרוב ל-10,000.

גם לאחר שובו לפוליטיקה, בתקופה שכיהן כשר הביטחון בממשלותיהם של אהוד אולמרט (2007-2009 ) ו(שומו שמיים) של בנימין נתניהו (2009-2012), מצב הביטחון בדרום התדרדר כל כך, שצה"ל נאלץ לפעול פעמיים כדי להשיב את השקט לאיזור, במסגרת המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". אולם, למרבה הצער, בסיומם, לאחר שבועות ארוכים של לחימה, יצא ארגון החמאס בלתי מנוצח , עם מעמדו—למרות הנזק הכבר שהוסב לו—מחוזק וחימושו - בסופו של דבר – משופר.

לאור הנתונים העגומים על תפקודו של ברק בתחום הביטחוני, קשה להימנע מהמסקנה שביקורת מפיו בדבר כישלון מתמשך, כביכול, של הממשלה הנוכחית "בהבטחת הביטחון" אינה אלא עזות מצח עוצרת נשימה, נטולת כל בושה וחסרת כל בסיס

כשלים גם בתחום הפוליטי

כמובן, מחדליו של ברק אינם מצטמצמים  לתחום הביטחון.  כשלים בסדר גודל דומה אפיינו אף את דרכו בניהול עניינים פוליטיים פנימיים.  הרי, לא זו בלבד שב-2001 הוא נחל מפלה בבחירות האישיות לראשות הממשלה מול אריאל שרון, שבעקבותיהן בחר לפרוש, מובס, מהחיים הפוליטיים, אלא שחזרתו לזירה ב-2007 לא בישרה (בלשון המעטה) הצלחות מהדהדות.  

כך, לאחר שזכה שוב בהנהגת מפלגת העבודה ב-2007 (בניצחון דחוק שאותו, כנראה, יש לזקוף לאמנזיה אקוטית בקרב חבריה, שהשכיחה מזיכרונם את כל אשר עולל ברק לתנועתם לפני שנים ספורות), הוא הוביל אותה בבחירות של 2009 לתבוסה האלקטורלית הקשה ביותר בתולדותיה , בה היא זכתה ב-13 מנדטים בלבד, תוצאה שהציבה אותה כמפלגה הרביעית בגודלה בכנסת .

כזכור, לקראת סוף הקדנציה, ברק פרש ממפלגת העבודה, והקים סיעה עצמאית, "עצמאות" שמה. אולם כאשר הסקרים ניבאו, רובם ככולם, שהסיעה תזכה לתמיכה ציבורית מזערית ותתקשה לעבור את אחוז החסימה, ברק הפקיר את חבריו לסיעה, וויתר על התמודדות לכנסת  ופרש שוב לעסקיו הפרטיים.

גם בתחום הנורמות הציבוריות נראה שאין לברק במה להתפאר. אחרי ככלות הכל, עם כניסתו המחודשת לפוליטיקה, נדרש מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס לבדוק אפשרות של ניגוד עניינים בין משרתו הציבורית לבין עסקיו הפרטיים של ברק, אותם העביר "במתנה" לשלושת בנותיו עם תחילת כהונתו כשר הביטחון בממשלת אולמרט. בדו"ח שהתפרסם ב-2011, קבע המבקר כי "הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר" (17.05.2011NRG).    

בנימה דומה קבע "דה מרקר" : הדו"ח שמפרסם היום מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס על שר הביטחון במסגרת דו"ח המבקר השנתי הוא נזיפה ציבורית חמורה ביותר לשר ברק".

כפרי בשל בידי אויבי ישראל

בהשתלחות חסרת הרסן והבסיס שלו, לא  בחל ברק בהסבת נזק קשה לתדמיתה של מדינתו ולאמינות ממשלתה הנבחרת. השמצותיו הכוזבות נופלות כפרי בשל בידי אויביה הקשים ביותר של ישראל, העמלים ללא לאות בכדי להוציא את דיבתה רעה. למה עוד הם יכולים לקוות כאשר ראש ממשלתה לשעבר של מדינת ישראל, הוא ולא אחר, מזהיר מפני קיום "ניצני פשיזם" בקרב המשטר הישראלי?     

אך כמובן, עצם האפשרות להשמיע ביקורת כה חריפה, ללא מורא, והבולטות לה היא זוכה בתקשורת הישראלית, שמות ללעג את הכפשותיו בדבר סממני " הפשיזם" הקרב ובא, שהרי פתיחות וסובלנות להשחרת השלטון אינן בדיוק מסימני ההיכר המובהקים של מדינה הנוטה לפשיזם. (אגב, לא קשה לתאר איזו מהומה תקשורתית הייתה פורצת אילו נתניהו במקום ברק היה משמיע דברים דומים נגד יריביו, איזו מחאות רמות בגנות ניהול "הפוליטיקה של שנאה ופירוד" היו ממלאות את גלי האתר ואת דפי העיתונות...)

איש שהוכיח שהוא לא יכול

ניתן היה כמובן להמשיך להזים כמעט כל משפט וכל נאצה בנאום האומלל והמקומם של מי שהיה בין המנהיגים הפוליטיים הכושלים בתולדות המדינה.  אך במסגרת מאמר דעה אחד יש גבול לכמות ההבלים המרושעים שניתן להפריך.  לסיום, אפוא, נותר רק לקוות שהציבור הישראלי יהיה נבון ומנוסה דיו בכדי לא להתפתות ללכת שולל אחרי הכזבים והגידופים של אדם שהוכיח – פעם אחרי פעם – שהוא באמת לא יכול...