1.
הפוליטיקאים שלנו הולכים והופכים לאנשי תקשורת. זה תהליך שהחל לפני כמה שנים, אבל האפליקציה החדשה לשידור חי בפייסבוק מכל סלולרי, מאפשרת כעת לכל ח"כ להפוך ל"ערוץ כנסת מהלך".
נתניהו השתמש בחידוש הזה שלוש פעמים (בראיון בשידור חי לגולשים, במפגש עם מכבי ראשון לציון ובהכרזה על כניסת ליברמן לממשלה), ובכך המשיך להפוך את הדף הפופולארי שלו למה שהוא רואה כ"מסלול עוקף תקשורת עוינת". גם שר החינוך נפתלי בנט כבר ערך השבוע ראיון חי עם גולשים. עד כמה הרשתות החברתיות משנות לגמרי את עבודתם של הח"כים?
"לפני כמה שבועות בוז'י הרצוג קרא לשלי יחימוביץ' בלעג 'נשיאת הפייסבוק'", סיפר השבוע עוזר פרלמנטרי במחנה הציוני. "זה חשף הרבה מהתסכול שלו על הפופולאריות שלה בפייסבוק. היא באמת נשיאת הפייסבוק, כי היא עבדה פעם בתקשורת ומבינה את השפה. הרבה מהח"כים האחרים די אבודים. ביבי חזק בפייסבוק, וגם שלי וגם מירי רגב ובנט, אבל רבים מהח"כים צמחו באגודות הסטודנטים, במרכזי המפלגה, הם לא יודעים לעבור מחברי מרכז לעולם הלייקים".
סכום משמעותי מאוד מהקשר של הח"כים עם הבוחר מושקע היום בניו-מדיה. במובן מסוים, הח"כים קונים בכסף חשיפה בפייסבוק. גם העוזרים נדרשים להשקיע יותר ויותר מזמנם ומרצם בתחום הזה. "פעם הייתי נמדד במספר התגובות של הח"כ שלי שנכנסות למבזק ברדיו או באינטרנט", מספר עוזר של ח"כ בליכוד, "היום הוא בודק חשיפה בדף שלו. יש לו כלי תקשורת עצמאי.
פעם ח"כ רצה להצטלם בחליפה ועם דגל מאחוריו, והיום להיפך, הניסיון הוא להקליל, להתחבר לציבור. הם רוצים תמונות משפחתיות עם הילדים והנכדים, מעלים תמונה מהבישולים לשבת או רעיון על פרשת השבוע, וגם אם היה נאום טוב במליאה – צריך להעלות אותו מהר לפייסבוק".
בלא מעט אירועים שסיקרתי לאחרונה, ראיתי את הח"כים מתבוננים במציאות בעיניים של כתב: איפה להצטלם? מה להעלות מכאן לרשת? איזו תמונה או שורה תגרוף הכי הרבה חשיפה? את מה הגולשים ישתפו? "הרשת הופכת כל אחד מאיתנו לספק תוכן, אבל כשאתה נבחר ציבור זה דרמטי במיוחד. אתה מרגיש שאתה בבחירות לא פעם בארבע שנים אלא כל הזמן. בכנסת מסתובבים היום 120 עיתונאים", סיכם הדובר מהליכוד בחיוך, אבל אז הוסיף: "מצד שני, הפופולאריות של ליצמן מוכיחה שאולי בכלל, בסופו של דבר, אנשים מעדיפים שר שרוב הזמן עובד. אני לא יודע אם הוא אפילו יודע להגיד טוויטר".
2.
ארבעים שנים למבצע אנטבה. בין שלל האירועים הממלכתיים כאן בארץ לבין הנסיעה הקרובה של בנימין נתניהו לשם, לאוגנדה, הולכים ונחשפים פרטים חדשים סביב המבצע וסביב דמותו של יוני נתניהו. הרב אליעזר איגרא נבחר לאחרונה לדיין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים. השבוע האיר פרק מוכר פחות בחייו של יוני. כשנה וחצי לפני מבצע אנטבה שירת איגרא בגדוד 71 של השריון, שספג פגיעה קשה במלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז תלמיד צעיר בישיבת ההסדר "כרם ביבנה".
"יום אחד הגיע לבסיס ברמת הגולן מג"ד חדש, יוני נתניהו", הוא משחזר, "מאותו יום העולם שלנו השתנה. עד אז, למשל, אם היה יורד גשם, כל הטנקיסטים היו מבסוטים. היינו יושבים בתוך האוהל ועושים טוסטים. עכשיו הכללים השתנו. יוני אמר לנו: 'ואם תהיה מלחמה בגשם?'. הוא היה מוציא אותנו לאימונים רטובים ולא נעימים, בכוונה תחילה".
המפקד הנערץ הגיע מבית חילוני בשכונת רחביה. המפגש שלו עם החיילים הדתיים היה מאתגר: "פעם, בשבת, היו כמה חבר'ה שסיימו את כל האוכל החם שהוכן לשבת כבר בערב, ולא נשאר אוכל חם לשבת בבוקר. כמה מהטבחים נלחצו והכינו עוד סיר באמצע שבת קודש, תוך חילול שבת. אנחנו, הדוסים, כעסנו ושפכנו את הסיר הזה. יוני כינס את כולם לשיחה, לשיג ושיח על הפרט והכלל. זה היה שיח מאוד ערכי, מאוד יסודי ומאוד פתוח. הוא לא העניש אף אחד, אבל השיחה הייתה חשובה.
"והייתה לנו עוד תקרית: החלק הכי יקר בטנק היה 'המוח'. הוא היה מתקלקל כל שבוע-שבועיים. פעם המוח שוב התקלקל, החלפנו אותו, אבל השארנו את המוח הקודם ליד הטנק ואמרנו שאחר כך ניקח אותו. למחרת הייתה הקפצה, כולם רצו לטנקים וכמובן שכחו מהמוח. לצערי עלינו עליו עם הטנק ורמסנו אותו. יוני כינס את כל הפלוגה לשיחת מוסר על אחריות. אהבתי את העובדה שהוא לא מעניש אותנו, את הש.ג, את החיילים הפשוטים. מי שקיבל עונש היו הקצין והחשמלאי שהיו אחראיים על כך. דווקא הבכירים נענשו, אבל אנחנו בהחלט ננזפנו מילולית.
"בבוקר של מבצע אנטבה כבר הייתי נשוי טרי. שמענו ברדיו ששחררו את השבויים ושחייל אחד נהרג. אמרתי לאשתי: 'רק לא יוני. אם זה הוא – כל המבצע לא שווה'. זה משפט שהוא כנראה לא נכון, לא יודע למה אמרתי ככה פתאום, אבל ככה הרגשתי. היו לי המון מפקדים, פגשתי כל מיני דמויות של קצינים בצה"ל, אבל את אף אחד מהם אי אפשר להשוות לרמה שלו".
כשאומרים "יוני נתניהו", רבים חושבים על התמונות המפורסמות שלו במדים, בשדה הקרב. לרב איגרא יש תמונה אחרת לגמרי בזיכרון: "היינו אז במחנה חדש, שנקרא היום על שמו, 'מחנה יונתן'. אני זוכר שלא היה אז חשמל, והייתי לומד תורה לאור הנר. הוא היה נכנס הרבה לאוהל, שם ישבתי ולמדתי גמרא, כדי לדבר איתי. לא סתם כדי לשאול מה נשמע אלא כדי לשוחח. לשמוע ולהשמיע. ישבנו שעה ארוכה ולמדנו יחד מסכת פסחים. יש לי אותה בבית עד היום, זה כרך קטן, היום אני כבר לא יכול לקרוא כתב קטן כל כך. זה הזיכרון שלי מיוני: רוכן לעברי ומתעניין בגמרא, במסכת שאני לומד".
3.
ביטויים רבים מופיעים בפרשת השבוע, פרשת "שלח", ביחס לארץ ישראל. "ארץ אוכלת יושביה", אומרים עליה חלק מהמרגלים שנשלחים לבדוק אותה, בעוד אחרים סבורים כי היא "ארץ זבת חלב ודבש". פרשנים רבים לומדים מכך עד כמה הראייה שלנו את המציאות אינה אובייקטיבית, ועד כמה בכל קונפליקט – לא רק ערב הכניסה לארץ ישראל – יש קול פנימי שמחליש אותנו, וכזה שמחזק אותנו.
הפרשה מלמדת רבות על הפרשנות האישית שאנחנו נותנים למציאות, ועל הבחירה החופשית שלנו בהתבוננות על האירועים. בסופו של דבר האדם מחליט האם לבחור בייאוש או באמונה. יש רק דבר אחד שנכון אובייקטיבית: שכמעט הכול בחיים סובייקטיבי.