מר גורלנו הטוב

מעת לעת מביאים העיתונים סיפור מהחיים על איש, שנקלע לחובות כבדים ולצרות צרורות שנים ספורות אחרי זכייתו במיליוני שקלים בלוטו או בטוטו. הזוכה הבלתי מאושר תמיד מדגיש, כי בדיעבד הוא מתייחס לזכייה בפרס הגדול כאירוע אסוני כבד, שהמיט עליו הרגלי בזבוז קטסטרופליים וגרר אותו להרפתקאות כספיות נמהרות.

חגי סגל , ט' בסיון תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
מעת לעת מביאים העיתונים סיפור מהחיים על איש, שנקלע לחובות כבדים ולצרות צרורות שנים ספורות אחרי זכייתו במיליוני שקלים בלוטו או בטוטו. הזוכה הבלתי מאושר תמיד מדגיש, כי בדיעבד הוא מתייחס לזכייה בפרס הגדול כאירוע אסוני כבד, שהמיט עליו הרגלי בזבוז קטסטרופליים וגרר אותו להרפתקאות כספיות נמהרות. אילו יכול לסובב אחורה את כיוון הזמן ואת גלגל המזל, היה מוותר על המיליונים ומסתפק במצבו הכלכלי הצנוע טרם הפרס.

אף על פי כן אין להיתפס למסקנה, שלא כדאי לזכות בהגרלות. כדאי מאוד. עובדה: הרוב המכריע של ציבור הזוכים אינו מתנה את צרותיו בעיתונים, וככל הנראה הוא דווקא עושה חיים. אלה שמתחרטים הם קומץ שלומיאלים, המקפידים לקלקל כל דבר טוב הנופל לידיהם. והרי כל דבר טוב עלול להיהפך לרעה גדולה אם לא מתכוננים לו נפשית או חורגים בעקביות מהוראות השימוש בו.

מדינת ישראל היא הזוכה ,הבזבזן ,כפוי הטובה בהגרלת מפעל ההיסטוריה שנערכה בשלהי חודש אייר תשכ"ז,לפני 36 שנה. המדינה זכתה אז בפרס חלומי, חזון הדורות, אך כעבור זמן מה השחיתה במו ידיה את רוב פירותיו ונטתה להתייחס אליו כאסון. היא הביסה שלושה אויבים בשישה ימים, שיחררה את בירתה הכבושה, השתלטה על מרחבים אסטרטגיים, גרפה הערצה בינלאומית, ובכל זאת גזרה על עצמה חרטה. קילוח דק של פקפוקים מלאכותיים, במסווה של שיח לוחמים, התרחב לבכיית חינם המונית עד אמצע שנות השמונים. רוב הפובליציסטים המוסמכים, המיקרופונאים המורשים ושאר מעצבי דעת הקהל רואים היום במלחמת ששת הימים את שורש כל צרותינו. ליבם נשבר מרוב געגועים לגבולות המצומקים של ה-4 ביוני 67' ולירושלים החצויה.

הם כופרים בטובה מפני שלא היו בשלים לקראתה. ההתפתחות המלחמתית המרעישה לפני 36 שנה פרצה את מכלאות החלום הציוני, ותפסה את רוב הציבור ואת כל פרנסיו בלתי מוכנים למרחבים החדשים. חזונם הלאומי הוגבל מראש לתחומי המקלט הבטוח, הקטן והחמים, ולכן השתרר בלבול גדול כשהרב גורן תקע פתאום בשופר ליד הכותל. לשמע התקיעות אמנם התלקחה שמחה אינסטנקטיבית כללית, אבל מיד אחריהן התחילה להתגבש חזית מוצקה של סרבני גאולה, אשר חוללה בהדרגה את הקרע האידאולוגי העכשווי בחברה הישראלית. הוגה דיעות נחבא אל הכלים, שבתי בן דב, ניבא את התרחיש הזה שנים רבות לפני המלחמה. עוד ב-57' כתב: "המשבר (הרוחני) הוא עמוק מכדי שיוכל להיפתר על ידי זעזוע מקרי, ולו גם זעזוע מהפכני וכביר עוצמה שלא בדרך התפתחות רוחנית ממושכת. אם יבוא שחרורה של עיר דוד בדרך מקרית כביכול, יהיה הדבר רק פתח לתהליך משברי ממושך, אשר שורשיו נעוצים בכל סבך התסביכים הציוניים שעדיין לא יושרו" (מתוך מאמרו "על תכנון ירושלים").

אלפיים שנים ביקשו יהודים מבוראם, לפחות שלוש פעמים ביום, להשיב את ריבונותם על ארצם, וכשסוף-סוף נענו בחיוב מיהרו רבים מהם להגיש בקשת דחייה. פרוטוקול ישיבת הממשלה שבה הוחלט על שחרור העיר העתיקה, כפי שפורסם פעם בידי העיתונאי עוזי בנזימן, מנציח את הפרדוקס הטרגי הזה על-ידי קריאת ביניים מבוהלת של השר זלמן ארן: "אם כובשים את העיר העתיקה מתי מחזירים אותה ולמי?"...

אפילו הדתיים והחרותניקים נתקפו פיק ברכיים לנוכח ההזדמנות הפלאית ומשא יבוליה. גם אותם תפסה הגאולה במצב של נמנום. בכיר נציגי הציונות הדתית בממשלה, משה חיים שפירא, די הסתייג מההחלטה לשחרר את ירושלים. עמיתו, יצחק רפאל, נועץ בבן-גוריון אם אכן כדאי לנצל את הפרובוקציה הירדנית כדי לפרוץ למזרח העיר, ורק אז החליט שהוא בעד. מי שלחצו בעד שחרור היו מנחם בגין ויגאל אלון, אבל גם הם השלימו אחרי שבועיים עם החלטת ממשלתית סודית להחזיר לערבים, תמורת שלום, 90 אחוז מהשטחים שנתפשו במלחמה. מדינת ישראל, למעט תלמידי הרב קוק וחבורת טבנקין הקטנה בתנועת העבודה, התיישבה בשטחים הללו כמו על קוצים. תיאוריות אפוקליפטיות על כיבוש משחית ואיום דמוגרפי הומצאו בכשרון וטופחו בדי עמל כדי להציג את הברכה כקללה. מאז הפסקת האש ועד עצם ימינו מחובלות פה תחבולות כיצד להערים על שר ההיסטוריה ולהיפטר ממתנתו.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.