קוצר הרא(ע)ות של הגנרלים

מאיר גרוס , כ"א בסיון תשע"ו

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

מלחמת הבוץ, שמנהלים הגנרלים, מטבע הדברים מלכלכת את כולם. אולי דווקא מי שהחל במלחמה הזאת יצא יותר מושפל ממי שהוא התכוון לפגוע בו. אין ספק בתחושת ה"נמאסתם" שהציבור חש כלפיהם.

ויותר מכך, הבושה מזה, והתחושה שללא המדים הם לא רק נראים במלוא מערומיהם. אלא שקשה להבין איך הם היו בכלל בין מנהיגי המדינה, ובעיקר אם אומנם "יודעת כל אם עבריה בידי  מי הפקידה את ילדיה". בעצם, לא רק אם עבריה. גם האם הדרוזית שהפקידה את בנה מדחת יוסוף ז"ל בידי מפקדים שנתנו לו לדמם עד מוות, במקום לחלץ אותו בקלות יחסית. ועכשיו מתברר שדווקא הם אינם אילמים. ואם הם רוצים הם מדברים. והרבה. הרבה מדי.

ואני מבקש לבודד שני מרכיבים שלא זכו- לטעמי- לבירור הראוי להם. והם מדגישים את קוצר הראייה של אותם מפקדים שתקפו בלי שיש תחמושת של ממש באמתחתם.

"אין איום קיומי על ישראל", הם אמרו. כשבעיתוי לא מפתיע, ממש בימים אלו,  שרי החוץ האירופים מנסים להכריח אותנו להסכים למתווה של "הסדר" שהם הגו בהזייתם באשר לארצנו הקטנה. לא רק שאנו באזור שמתהפך מדי יום, אם לא מדי שעה, אלא שהאמירה הבלתי אחראית הזו מפנה שוב אלינו- ורק אלינו- את כל הדרישות והזעם והחיצים.  

מדינה של 7 מיליון איש, מוקפת בחמש מאות מיליון אויבים רק סביב גבולותיה (ועוד כמספר הזה במרחב) היא תמיד תחת איום קיומי. וההוכחות פזורות בדברי הימים שלנו פה, בארץ ישראל. בלי להרחיק לימי עליית האסלאם, למסעי הצלב ולאירופה בכלל, לחידוש הישוב והעליות השונות, וכמובן למכלול העימותים פה, בישראל. אולי הם אינם מבחינים בין טקטיקה לאסטרטגיה. אולי אינם מסוגלים לראייה כוללת בעלת מרכיבים שונים ומשמעותיים.

קוצר ראייה אמרנו. כי הם אינם מתבוננים אלא בתוך עצמם. הם לא רואים את ההסתה, את הסכינאות, את ההכנות של החיזבאללה, החמאס, דעאש ויתר מרעין בישין. אז מתי יבחינו בהם, כשהם כבר יהיה בתוך הדלת? וכל צבאות ערב רק ממתינים מעבר לפתח. לא צריך להיות גנרל כדי לדעת שאנו תדיר תחת איום קיומי. אפילו ברגיעה. קצת היסטוריה לא תזיק להם. מלחמת ששת הימים התרגשה עלינו מיום למשנהו. כמה טנקים מצריים שנכנסו לסיני הביאו גנרל בכיר וידוע לפחד של ממש. מלחמת יום כיפור פרצה תוך שעות כשכמה גנרלים לא ראו את הכתובת על הקיר. והגנרל שאמרו עליו שבעין אחת הוא רואה יותר מכל האחרים, ראה בעיני רוחו את "חורבן הבית השלישי".  אז מהו איום קיומי?

יש לי הרגשה מטרידה מאוד שהם גם לא רואים את "האחר". זה שנזכרים בו רק כשצריכים אותו. בבחירות, או בתמיכה שלו. איום קיומי, רבותיי, הוא לא תיאוריה בלבד.

מי מוכן לספר לתושבי עוטף עזה שהם אינם תחת איום קיומי? האם הם מוכנים לנחם את משפחות הנרצחים שם, בחיפה ובצפון, ובעצם מאילת ועד לחרמון שיקיריהם שאינם קיימים כבר בגופם, הם תוצאה רק של משהו שאיננו כלל איום, ולא היה כמובן איום קיומי?  מה הם אומרים לנרצחי שרונה התל אביבית, הטיילת וסביבתה? שאין איום קיומי? אז מה זה? משחק? שעשוע בחיי בני אדם? למה הגנרלים הללו שלחו חיילים למלחמות ולפעולות כשאין איום קיומי? איך אפשר לסמוך עליהם בכלל?   והם עוד רוצים להתמודד על הנהגת המדינה?

אולי הם לא השתגעו. המשוגעים נהיה אנחנו אם ניתן להם את שרביט ההנהגה, אם נפקיד ביכולת ההבנה ההחלטות שלהם, את ילדינו ועתידנו.