אהבת ישראל

שש שנים להסתלקות מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הרב אריאל לוי , כ"ד בסיון תשע"ו

הרב אריאל לוי
הרב אריאל לוי
צילום: עצמי

קראתי פעם על האדמו"ר מחב"ד ע"ה ששאלו אותו איך אינו מתעייף מעמידה רצופה של עשר שעות מידי שבוע לחלק דולרים לאנשים כדי לזכות אותם במצוות צדקה? והרבי זצ"ל ענה להם- "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים", בעיניו היה כל יהודי כיהלום.

כך הוא המבט של הצדיקים על נשמות ישראל. לצערנו הגלות הביאה אותנו למצב של חלוקה על פי עדות וקהילות שונות. מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל  ייקר והחשיב כל יהודי באשר הוא ומעולם לא הסתכל על אף אדם כאילו "הוא לא מהחוג שלי" ולכן יש להיבדל ממנו. אצל הרב הייתה תופעה מופלאה, יכולת לראות אצלו ספרדים ואשכנזים, חרדים וציונים, ממש כל הגוונים. לא נמדדת על פי צורת הכיפה או צבעה. אצל חכם מרדכי למדנו את האמת הפשוטה של התורה הקדושה, אף על פי שהיו לו קשרים עם עשירים נכבדים ועם אישים רמי דרג, לא התכנס מעולם בבועה של יחס מועדף לאי מי. אדרבה, היחס המיוחד שהיה לרב לכל יהודי – הוא נר לרגלנו וממנו נלמד כיצד להאיר פנים ולתת הרגשה טובה ליהודים תמיד. הלוואי ונזכה!

הרב היה מקפיד לא לזלזל בשום עדה ובשום חוג ועל כולם האיר מאורו הגדול. זכורני שבשיעור הראשון ששודר בלווין הרב אמר על עצמו "אנחנו לא שייכים לאף אחד ואנחנו שייכים לכולם". כאומר: אל תצמצמו אותי לציבור מסוים בלבד. מספיק עם הגלותיות של חלוקה לקבוצות שונות והיבדלות מציבור אחר.

פעמים רבות, גם אחרי תפילות ציבוריות וגם בבית הכנסת, הרב היה מדריך בנועם ומבקש לשיר שיר של עדות המזרח ושיר של יוצאי אשכנז. זה היה לימוד- לא להיבדל ולא להתפלג. כשהרב היה מגיע לסליחות במערת המכפלה חשוב היה לו שיאמרו את הסליחות לא רק כמנהג עדות המזרח, אלא עירב גם סליחות כמנהג אחינו האשכנזים ויוצאי תימן

ישועת הנפש

הרבה פעמים כשמספרים על צדיקים שזכו למוח שליט על הלב, לשמור על קדושת העיניים הן בסור מרע ולא תרו אחרי ראות עיניהם והן בעשה טוב דהיינו שהסתכלו על כל יהודי כחלק אלוה ממעל ממש והתייחסו לנשמתו כאל יקרה ומיוחדת אצל השם יתברך, וממילא גם זכו לשמירת הלשון יחד עם עמלם בתורה ויגיעתם בה ועם השקעתם בתפילה, ועלו ממדרגה למדרגה עד שעשו מופתים שמעל לגדר הטבע ובברכותיהם נושעו אנשים יש כאלה שמחפשים "סיפורי מופת על צדיקים. אבל ידועה אמרת הצדיקים: "אותות ומופתים- באדמת בני חם". המופת הגדול והעצום הוא ישועת הנפש שהרב נטע בנו. הרב האיר לנו את המתיקות שבתפילת ותיקין ואת המתיקות שבהשכמת הבוקר ובעבודת ה' בשמחה ובמאור פנים.

מורנו הרב ע"ה היה דוגמא למופת להנהגה של יראת ה' לחיים. מי שזכה להסתופף בצלו ספג אל תוכו את המבט הנכון על העולם, מה להחשיב כעיקר ומה להחשיב כטפל. "מופת" גדול היה לראות את ענוותנותו ושיפלותו בפני כל אדם, את ההנהגה הסבלנית שלו ואת ארך אפיים גם במצבים מורכבים. את שתיקתו לביזיונות ורדיפות שרדפוהו אינשי דלא מעלי על לא דבר. רגישותו של הרב לכבוד הזולת הייתה נפלאה, הרב הקפיד לתת הרגשה טובה לכולם ולא לתת לאף אחד להרגיש כאילו הרב לא מתייחס אליו.

שתיקתו של הרב

אמר לי פעם רבי אברהם בן שושן: "שמענו הרבה סיפורים על צדיקים נסתרים. שמענו על סנדלר שהיה צדיק נסתר, שמענו על חלבן צדיק נסתר ועוד. אבל על רב ראשי שיהיה צדיק נסתר? עוד לא שמענו". אבל בעינינו ראינו, מורנו הרב זצ"ל היה נסתר מאתנו לגמרי. הרבה יותר ממה שגילה לנו מאישיותו האדירה - הסתיר.

עיתים שהיינו רוצים מאוד לדעת את דעתו הקדושה בנושאים מסוימים והרב אחז בפלך השתיקה. פעם הייתה סערה בנושא כאוב ואחד התלמידים אמר לרב: "רבנו, השתיקה של הרב בנושא זה- רועמת!" והרב המשיך לשתוק. היינו מסתכלים על הרב כדי להבין את דברי הגמרא בחולין שדורשת על הפסוק: "האמנם אלם צדק תדברון" מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם". באיזו אומנות מופלאה ברח הרב ממחלוקות! איזו דרך פקחית ומחושבת הייתה לו!  ועם זאת קיים את המשך דברי הגמרא שם: "יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון". כמה הבריקו עיניו הקדושות כשדיבר דברי תורה!

אמונת חכמים

אי אפשר להיזכר ברב בלי לספר על עוצם אהבתו ל"בן איש חי". הרב רצה בכל מאודו למסור לדור הבא את חשיבות הלימוד בספרי ה"בן איש חי" והפסיקה לפיו. הרב היה מספר על כך שבבגדד היה חם מאוד בקיץ וכדי להפיג במקצת את החום, היו אוכלים הרבה אבטיחים שאותם קררו בבארות המים. בקדושתו ופרישותו ממנעמי העולם הזה, היה מרן ה"בן איש חי" מברך "שהחיינו" על האבטיח רק כשהגיע ליל ראש השנה!

פעם בדרך אחרי מנחה של שבת בבית הכנסת "מגן אברהם", אמר הרב שבדורנו אם מישהו לומד כמה סעיפים ב"בן איש חי" כבר קוראים לו "הרב הגאון" ועוד תארים ואילו בדור הקודם היו יהודים פשוטים שחזרו על הספר "בן איש חי" לפחות מאה פעמים!

במשך שנים רבות זכינו לנסוע מידי שנה בי"ג אלול לשיעורו של מורנו ורבנו בבית הכנסת "מנחת יהודה" בירושלים, ביום הילולת ה"בן איש חי". זכורני איך הרב שינה את סגנון השיעור במשך השנים לטובת הציבור. בשנים הראשונות הייתי יושב שם, מסתכל על הרב ולא מבין מאומה מדברי הרב העמוקים כל כך, אך בשנים האחרונות הרב דיבר בסגנון  קל יותר  וסיפר הרבה מאוד סיפורים על מרן ה"בן איש חי".

הרב היה אומר באזכרה ל"בן איש חי": "עיקר העיקרים של ההילולא שמתאספים ועוסקים בתורתו. כל דבריו של ה"בן איש חי" הם קודש קודשים והייתה לו סיעתא דשמיא שהדפיסו את ספרו פעמים רבות והרדב"ז אמר שזה סימן שרוח הקודש ריחפה בו". אחרי פלפול ארוך, חזר הרב לדבר בשבחו של ה"בן איש חי" ואמר: "החכמה של ה"בן איש חי" הייתה גם בכך ששילב את חכמת הנגלה עם חכמת הקבלה.

הרב סיפר שהמקובל הרב שמואל דרזי זצ"ל אמר לו שהוא יודע איפה בעירק נמצא כתב היד (עם מקורות מפורטים לכל הלכה שכתב) של ספרו של רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" ע"ה. הרב אמר לו שייסע להביא את זה. הרב דרזי חיכה לשעת כושר אך לצערו לא עלתה בידו.

ציפייה לגאולה

הרב זצ"ל ציפה לישועה בכל מאודו. הרב חינך אותנו בהנהגתו הנעימה, להיות דרוכים לגאולה. בשיעורים שלפני פסח, כשהיה הרב מדבר על קרבן פסח, היה אומר: "יש הלכות של קרבן פסח ואנו מחכים ומצפים לביאת הגואל ולזכות להקריב קרבן פסח. אם חלילה עד אז לא יבוא המשיח, אז ההלכות הן כאלה וכאלה". בשיעוריו לפני התעניות בימי בין המצרים, היה אומר: "ביום פלוני יחול תשעה באב, אנחנו מקווים שעד אז יבוא המשיח. אם עד אז, חלילה, לא יבוא המשיח, אז ההלכות הן כאלה וכאלה.

הרב בציפייתו הגדולה נסך בנו הרגשה חזקה שהנה הנה משיח בא. גם בשיחתו הידועה עם האדמו"ר מחב"ד ע"ה דיברו יחד בהשתוקקות על התקווה לגאולה שלמה. כעת שלצערנו עוד לא נגאלנו גאולה שלמה, והתקיימו בנו דברי הנביא "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", אין לנו אלא לאחוז בדברי קדשו כמה שיותר. עלינו לשמוע שוב ושוב את הקלטות שיעוריו ודרשותיו, להתרפק על גודל הקדושה שנשזרה במילותיו. כדאי לחזור על כל מילה שיצאה מפי קדשו ולעשות את הנהגותיו ודיבוריו עטרה לראשינו. נסיים כפי שהיה רגיל מורנו ורבנו לסיים את שיעוריו בתפילה שיתקיים בנו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.