השבוע אירע מקרה מצער בו שוב הפרשנים טעו. בדומה לסיפור מהפרשה, רבים מהם מיהרו להצביע באצבע על משפחה שלמה ולומר "אתם המיתם".

סיפור המחלוקת של קורח ועדתו תופס את מירב תשומת הלב בפרשתנו. כיצד אדם במעמדו של קורח מעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של משה רבנו? איך הוא מסוגל לפקפק בכישוריו של אהרון ככהן-גדול ולהטיל ספק בדבר אמיתות התורה מסיני? בשאלות הקשות האלו יעסקו השבת בבתי הכנסת.

האמת, האבסורד הגדול עוד יותר בפרשה, נמצא דווקא ביום שאחרי קורח – "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת (!) עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". איך? איך אפשר לטעון טענה כזו לאחר נס נוסף שהוכיח קבל עם ועדה שמשה אמת ותורתו אמת? נו, מילא קורח, ההוא מאתמול, טען את מה שטען עוד לפני שראה אותו ואת רכושו נבלעים חיים, אבל אלו שמגיעים יום אחד אחרי ואומרים את מה שאומרים – מה קרה להם?  

הרש"ר הירש מסביר, שחטאם של המתלוננים ביום שאחרי, הוא לא עוד חטא של מחלוקת, אלא חטא של פרשנוּת. לא, לא היה להם איזשהו ספק שבמחלוקת של אתמול הצדק הוא עם גדול הנביאים – משה. כמו כן, ברור היה להם שאהרון, אחיו של משה, לא קיבל ג'וב בגלל קרבה משפחתית חלילה. אך עדיין, הם הבינו שהסיבה שקורח נענש בעונש כה קשה, היא בגלל שפגע ברגשותיהם של משה ואהרון, ולא בגלל חטאו כלפי בורא העולם – "הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה, וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק" (מתוך ברכות ההפטרה). הם ראו את הנס שקרה אתמול, השתכנעו שהצדק עם משה, אך מיהרו לתת פרשנות מוטעית ("לא כדאי להתעסק עם משה ואהרון"). להבנתם הצרה, התעוררה התמיהה על משה ואהרון: מדוע לא מחלתם על כבודכם? לולא הקפדתכם היתרה על קורח ועדתו, הזוועה שהייתה אתמול במחנה הייתה נמנעת.

"האם משה העניו מכל אדם לא היה יכול להבליג? האם לא מצופה מאהרון הכהן – אוהב שלום ורודף שלום – למחול על כבודו?". אלו היו השאלות שהעסיקו אותם ביום שאחרי קורח.

גם במקרה זה, המתלוננים באו על עונשם לאלתר. "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", אומר בורא העולם למשה ואהרון. אולם כאן, החטא באמת היה בַּאַשמה החמורה שהטילו האנשים האלו במשה ובאהרון. כאן העונש הוא לא על כפירה במי שמינה אותם אלא על הזלזול והפגיעה בהם.

משה רבנו הבין שזו הסיבה למגיפה המשתוללת ולכן בניגוד למה שראינו אתמול, הוא לא מבקש "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה", אלא מצווה את אהרון אחיו ללכת לתוך הקהל הניגף ולנסות להציל. אהרון כדרכו, עושה זאת בזריזות יתר – "וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל" – הוא מוכן לסכן את עצמו ולהיכנס לתוך הסכנה, ובלבד שאף אחד לא ימות בשל פגיעה אישית בו ובאחיו.

"פרשה זו יפה נדרשת", אומר רש"י על פרשת קורח. הכול רגילים לדבר עד כמה היא אקטואלית, עד כמה המחלוקת היא נגע פושה בחברה בה אנו חיים. נראה שיש עוד לקח אחד חשוב מהסיפור הגדול הזה: פרשנות.

השבוע אירע מקרה מצער בו שוב הפרשנים טעו. בדומה לסיפור מהפרשה, רבים מהם מיהרו להצביע באצבע על משפחה שלמה ולומר "אתם המיתם". 48 שעות אחר כך, כש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה" נאמר בדמעה ובהגייה חסידית, פרשנותם קלת המקלדת הופרכה.

כפי הנראה, הטעות הגדולה היא לא רק במתן פרשנות שאינה נכונה (כי ברור שאין פה שחור-לבן), אלא במתן פרשנות מהירה. גם שם, במדבר, התורה מדגישה שהחטא היה בתגובה האון-ליין – "ממחרת".

למה למהר? למה לא להמתין מעט ולחכות שהתמונה תתבהר?

שבת שלום ובשורות טובות.