"אחרי-מות קדושים אמור". יש שתי משמעויות לפתגם הידוע הזה, שמושאל מרצף של שלוש פרשות סמוכות זו לזו בספר ויקרא. המשמעות הפשוטה יותר היא, שיש להרבות בדיבור טוב ולהספיד את הקדושים שמתו.

לפי משמעות זו, הפְּסִיק יופיע בסדר הזה: "אחרי-מות קדושים, אמור". משמעות נוספת מבטאת מצב אבסורדי ומוכר: רק לאחר מותו של אדם אנו יודעים לומר עליו דברים טובים. לפי זה, הפתגם נקרא כך: "אחרי-מות, קדושים אמור".

בפרשת השבוע אנו נפרדים מאישה צדיקה. הכול הכירו בצדקותה. לפני שבועות ספורים ראינו שעם ישראל אף עצר את מסעו למשך שבוע כדי להמתין לה שתיטהר מצרעתה. ובכל זאת, עם ישראל, על אף שהכיר בגדולתה, לא זכה להכיר בטובתה. כך מתארת התורה את מותה של מרים ואת השתלשלות האירועים לאחר מכן: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". מה הקשר? קשר עמוק. באר המים שהתלוותה לעם ישראל בארבעים השנים האחרונות, הייתה בזכות מרים. מתי אנחנו, לומדי הפרשה, שמענו על כך? רק מתי שבני ישראל הכירו בכך. רק לאחר מותה. כך אומר רש"י במקום: "מכאן (רק מכאן!) שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים". ארבעים שנה בני ישראל שותים מים במדבר ואין להם מושג שכל השפע הזה הוא בזכותה.

בהבנה פשוטה, ניתן להבין את הסתלקות הבאר כחלק מהסתלקות מרים. אם אין מרים – אין באר. אם יש מרים – יש באר. אבל בעל ה"כְּלִי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, תלמידו של המהר"ל) שולל הבנה זו. הרי עולמנו מלא בדברים טובים שהגיעו אלינו בזכות אנשים טובים שהיו והלכו לבית עולמם. טובתם נשארה כאן להיות להם "יד ושם". מוטי זיסר ז"ל למשל, הסתלק לבית עולמו. לא שמענו שמפעל החסד של מאגר מח עצם נסגר בשל כך. להיפך, הכול מדברים עד כמה ביחס ל"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ", החסד הוא נצחי.  

נכון, מרים איננה, אבל למה גם הבאר נעלמה? מסביר ה"כלי יקר" שהבאר הגיעה לעולם בשביל להישאר. אנחנו גרמנו לסילוקה. לו היינו מכירים בטובתה של מי שבזכותה היא קיימת, היינו ממשיכים ליהנות ממנה עוד ועוד. המתנה הגדולה ניתנה לנו בזכות מרים, והכרה  נכונה שלנו בכך – יש בכוחה כדי להשאיר את המתנה הזו גם לאחר מותה.

כשאהרון הכהן מת, בכו אותו "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". אצל משה אומנם לא כתוב "כל" אבל גם "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה". לא כך אצל מרים הצדיקה. "ותמת שם, ותקבר שם". זהו. לו היינו זוכים להכיר לא רק בגדולתה אלא בעיקר בטובתה, היינו נהנים ממה שהשאירה גם לאחר מותה.

עם ישראל, בשבוע האחרון, שוב לקה בסילוקם של קדושים. הלל אריאל הי"ד. הרב מיכאל מרק הי"ד. אני לא כותב זאת על סמך היכרות אישית לצערי. אבל יש פעמים שבהן האצילות והנועם מצליחים להיקלט גם בעדשת המצלמה (ולאו דווקא בגלל הצלם). הכול מרבים לדבר על טובתם וגדולתם ועל כך ששוב "בורא העולם לקח אליו את הטובים".

כמה צריך ללמוד מהם, כמה חבל שאנו שמים במרכז סדר היום שלנו דמויות כאלה רק אחרי שני הפיגועים הנוראים. מפרשת השבוע אנו לומדים שאם נזכה להכיר בגדולתם של הצדיקים בעודם בחיים, נזכה ליהנות מהטובה שהניחו פה גם לאחר שנשמתם כבר צרורה בצרור החיים. רק בשמחות.

שבת שלום!