דוקטרינת אוהבים את צה"ל

אבישי גרינצייג , ה' בתמוז תשע"ו

אבישי גרינצייג
אבישי גרינצייג
צילום: פרטי

לפני 11 שנים, נפל דבר בישראל. גוש קטיף, חבל ארץ שלם, נמסר ע"י ממשלת ימין במתנה למרצחים שפלים בתמורה לפצמ"רים, קסאמים, גראדים וחדירות מחבלים.

המאבק לעצירת הגירוש שהובילה מועצת יש"ע נכשל. המאבק נכשל כישלון חרוץ. הציונות הדתית כולה הייתה על הרגליים, הרוחות במדינה סערו, אך בשורה התחתונה - המאבק לא השיג את יעדו ומובילי המאבק לא הצליחו לבטל את רוע הגזרה. 

האסטרטגיה שעמדה מאחורי המאבק קרסה והתגלתה כחסרת כל השפעה על מקבלי ההחלטות. לאסטרטגיה של המאבק אני קורא "דוקטרינת אוהבים את צה"ל". לכולם היה ברור שצריך לעצור את הגירוש, אך לא ידעו איך.

הנסיונות לעורר את מקבלי ההחלטות לשנות את ההחלטה היו "שרשרת אנושית" ושאר הפגנות ואף גימיקים שונים וקצת משונים שלא היוו אפילו מכה קלה בכנף לדורסנות האכזרית של אריאל שרון ולא גרמו למרד אצל חבריו התבוסתנים בליכוד. ההפגנה הייתה חסרת שיניים. דגלים, צמידים, דיסקים ושירים - היו בהפגנות הללו בלי סוף. אבל כל אלה לא סייעו כהוא זה לשינוי הגזרה. 

הפגנת הענק בכפר מימון שנצרבה בתודעת כולנו עם שירי "אוהבים את צה"ל" והחיבוקים שהרעיפו המפונים לחיילי הגירוש היו אמורים לגרום לנו לשנות כיוון במאבק הנוכחי.

אתמול התקיימה הפגנה בדרום הר חברון בהשתתפות למעלה מ- 1,000 מפגינים. תושבי האיזור ששילמו מחיר יקר כל כך בחצי שנה האחרונה, החליטו שהגיעו מים עד נפש, שהגיעה הסכין עד הצוואר. הכותרת של ההפגנה הייתה לקרוא לממשלה למגר את הטרור ולהפסיק את מרחץ הדמים בנפת חברון. אך האסטרטגיה של ראשי המועצות היא שוב אותה אסטרטגיה כושלת. שוב דגלי ישראל, שוב קריאות לצה"ל ולממשלה לפעול. ושוב, כמובן, שום דבר לא ישתנה. המתיישבים פרקו לחץ והחיים שבו למסלולם הלא תקין. שוב דבר לא ישתנה כמו שלא השתנה שום דבר לאחר ההפגנות הקודמות שיזמה מועצת יש"ע בסבב הדמים הנוכחי.

אם חברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי הרשו לעצמם להשתתף בהפגנה, כנראה הם לא הבינו שההפגנה היא נגדם ונגד אזלת ידם במיגור הטרור. הם לא הבינו שההפגנה היא נגד הקואליציה שלהם, נגד המפלגות שלהם שאחראיות למרחץ הדמים הזה.

המציאות הזו שחברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי משתתפים בהפגנה נגד פעולות הממשלה מלמדת על דבר או שניים על מהות ההפגנות הללו. המציאות הזו הפכה להיות כבר עניין שבשגרה, ואף אחד לא מרגיש עד כמה מציאות זו שערורייתית. אם חברי הכנסת מרגישים בנוח להשתתף בהפגנות הללו, המסר שמועבר בהן שגוי לחלוטין.

אם אנו מעוניינים שמרחץ הדמים הזה ייפסק, אנו צריכים להפסיק להגיע אליהן עם דגלי ישראל. הדגל לא אשם והדגל לא יושיע. תבואו עם פתקי בחירות, שעליהן מתנוססות האותיות "מחל" ו"טב". תזכירו למפלגות הליכוד והבית היהודי למי הצבעתם ותבהירו למפלגות הללו שאם הן לא ימנעו את שפיכות הדמים, בפעם הבאה לא תצביעו להן.

תזכירו לחברי מועצת יש"ע שהחתונה של ההתיישבות עם הליכוד היא לא חתונה קתולית, ומותר להם לתת לליכוד גט כריתות אם המפלגה לא ממלאת את תפקידה. שירי "אוהבים את צה"ל" וססמאות "תנו לצה"ל לנצח" לא יקדמו את המטרה. די לנאיביות. היפרדו לשלום מדוקטרינת "אוהבים את צה"ל". תכריחו את חברי הכנסת לפעול, בכך שתאיימו על כסאותיהם.

תפסיקו להאשים את כולם חוץ מאת הממשלה המכהנת שבחרתם. תפסיקו עם מעגל הדמים של רצח-הפגנה-שגרה-רצח-הפגנה, וחוזר חלילה. תפנו אצבע מאשימה כלפי מי שבחרתם בו והונה אתכם. תפנו אצבע מאשימה כלפי מי שכתגובה לרצח החליט למחזר מכרז קיים בקרית ארבע, ובמקביל אישר בניית מאות יחידות דיור חדשות בשכונת בית צפפא לערבים.

אם אתם מאמינים שיש פתרון לטרור הערבי, אם אתם מאמינים שהממשלה לא ממלאת את תפקידה, אם אתם מאמינים שהגיע הזמן לעשות שינוי כיוון - תילחמו על כך, תרעידו את אמות הסיפים. תזעזעו את כיסאות עור הצבי של חברי הממשלה. תציעו אלטרנטיבה לשלטונם הבלתי מעורער.

אם אתם לא מאמינים שיש פתרון, תמשיכו לצעוק בקול גדול: תנו לצה"ל לנצח.