אני מסית, סימן שאני קיים

הבעיה של ממשלת ישראל ועם ישראל כולו היא שערפאת, עוזריו וממשיכי דרכו מעולם לא התכוונו לבצע את התפקיד של "משמר הגבול" של ישראל עבור היהודים.

ד"ר מרדכי קידר , ו' בתמוז תשע"ו

(צילום: דניאל רצבי)

רבים בישראל ובעולם רואים את ההסתה הפלסטינית ואת הפעילות של הרשות הפלסטינית נגד ישראל במוסדות בינלאומיים, שומעים את נאומי השטנה של אבו מאזן, "המנהיג המתון", ושואלים את עצמם כמה שאלות חשובות: האם הפלסטינים הם באמת פרטנר לשלום עם ישראל או שמא הם רוצים להקים את מדינתם על חורבות מדינת היהודים? וגם אם ברצונם לחסל את ישראל, מדוע אינם מסתירים את כוונתם זו עד שתהיה להם מדינה עם יכולת לבצע זאת?

התשובה לשאלות הללו קשורה לעצם מהותה וסיבת קיומה של הרשות הפלסטינית. ישות זו הוקמה לא בידי הליגה הערבית מאז שנוסדה בשנת 1945, לפני שמדינת ישראל קמה (למה בעצם?), לא בידי ירדן ומצרים שכבשו את יהודה, שומרון ורצועת עזה בין 1948 ו-1967, אלא בידי ישראל, שממשלתה נכשלה בסילוק מנהיגי החמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון בשנת 1992, וסברה לתומה ש"ערפאת יחסל את החמאס והג'יהאד האסלאמי בלי בג"ץ ובלי בצלם". בסיסמה זו מכרה ממשלת רבין, פרס וביילין את הסכמי אוסלו לישראלים.

לכן אין מנוס מהקביעה שהרשות הפלסטינית נועדה על ידי ממשלת ישראל להיות גוף שלטוני שיעשה את העבודה המלוכלכת עבור ישראל שאיננה יכולה לעשות לחמאס ולג'יהאד את מה שראוי היה לעשות בגלל מגבלות שמטילים עליה ארגוני זכויות אדם ובית המשפט הגבוה לצדק, אלה שמינו את עצמם כאחראים על המוסר האוניברסלי המאפשר לטרור – בישראל ומחוצה לה – לפרוח כמעט באין מפריע. כלומר, ישראל הביאה את ערפאת כדי שהוא יטפל במנהיגי החמאס והג'יהאד ללא מגבלות מוסריות, ללא ביקורת של ארגוני זכויות אדם וללא מערכת משפטית ראויה לשמה. במבט רטרואקטיבי אפשר לשאול: למה בדיוק התכוונה ממשלת רבין, ממשלת שמאל מוסרי ושוחר דמוקרטיה, שערבי יהרוג ערבי עבורנו כי אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת? האם יש מעשה פחות מוסרי מזה?

הבעיה של ממשלת ישראל ועם ישראל כולו היא שערפאת, עוזריו וממשיכי דרכו מעולם לא התכוונו לבצע את התפקיד של "משמר הגבול" של ישראל עבור היהודים. כל מה שהוא והם עשו מאז שהוקמה הרשות בשנת 1994 היה הצגה, נתנו אור ירוק – במפורש או במשתמע – לחמאס ולג'יהאד לעשות ככל שעולה על רוחם, כי אם לא היו משחררים את החבל לארגוני הטרור היו ראשי הרשות הפלסטינית מאבדים את מעט הלגיטימיות שלהם בקרב התושבים שתחת שליטתם, שעם מותו של ערפאת הצטמצמה באופן ניכר.

כדי למנוע מחמאס לגרור את כל הציבור אליו הקימה תנועת הפת"ח את "התנזים" או בשמו האחר "גדודי חללי אלאקצא" שהפילו חללים רבים בקרב הישראלים במהלך האינתיפאדה השנייה, שהחלה בשלהי ספטמבר 2000. בישראל שוכחים כיום שמי שמימן באופן ישיר את הארגון הזה היה לא אחר מאשר ערפאת וסגנו, מחמוד עבאס, כלומר נשיא הרשות הפלסטינית היה מעורב במימון טרור עד למעלה מאוזניו, ויש בישראל מי שרואה בו שותף לשלום, רק כי הוא הבין שהטרור – שהוא מימן – הזיק לפלסטינים והציג אותם בעיני כל העולם כטרוריסטים, ולכן הוא קורא לעבור לשיטות לא אלימות, כלומר הסתה וערעור על הלגיטימיות של ישראל, כולל מעורבות במלחמה הכלכלית, המוסרית והמשפטית נגד ישראל, תנועת ה- BDS.

ההסבר העמוק למעבר הרשות הפלסטינית למלחמה מסוג אחר בישראל היא העובדה שללא מלחמה בישראל אין לרשות הפלסטינית שום מהות. הם יודעים היטב שאין עם פלסטיני, בוודאי לא כזה שספרי ההיסטוריה – אפילו אלה של העולם הערבי – מכירים. הם יודעים היטב שאין לרשות הפלסטינית כל יכולת להתבסס על הציבור כי היא איננה יותר מאשר מעסיק, שכשיש לו כסף העובדים הולכים לעבודה, וכשאין לו כסף אז מבחינתם של הפקידים הוא יכול ללכת לעזאזל. השחיתות, העסקת קרובים ומקורבים, גניבת הכספים והריחוק מהעם ומבעיותיו הפך את הרשות הפלסטינית ואת אשף לגוף לא לגיטימי, ולכן הוא צריך לייצר לגיטימיות לעצמו, אחרת יסולק כמו אסד וקד'אפי.

הפילוג בין חמאס ואש"ף מוכיח שחלק משמעותי מאוד – כמעט שני מיליונים, כמחצית מאלו המכנים את עצמם "פלסטינים", אינם שותפים לתכנית הלאומית והפוליטית של אש"ף, והוא לא מייצג אותם כלל וכלל. מעמדו של אש"ף כמייצג העם הפלסטיני לא בנוי על מסר חיובי כלשהו אלא רק על שלילת ישראל, המאבק נגדה וההסתה נגדה. לולא המאבק וההסתה אין לאש"ף ולרשות שהקים שום "סיבת קיום", ולכן הם ממשיכים להקים כיכרות, רחובות ובתי ספר על שם טרוריסטים, לכנות את כל ארץ ישראל בשם "פלסטין", להציג אותה צבועה בצבעי הדגל הפלסטיני ולבקר ביקורי תנחומים בבתי משפחות של טרוריסטים שישראל שמה סוף להם, לסכיניהם ולג'יהאד שלהם נגדה.

ההסתה נגד ישראל היא הדבר היחיד שאש"ף והשרות הפלסטינית שהקים יכולים לעשות, שכן ישראל מעולם לא גבתה מהם מחיר אמיתי, ממשי ומוחשי, עבור ההסתה והשיסוי נגד ישראל כמדינת הלאום היהודי, ונגד אזרחיה היהודים. לכן הם גם מאמצים את הסמלים הדתיים של הקיום הפלסטיני, כלומר מסגד אלאקצא, זה שבעבר קראו לרוב שטחו "אלחרם אלשריף". הם מעדיפים לכנות בשם "מסגד אלאקצא" את כל שטח הר הבית, מכיוון שאלאקצא מוזכר בקוראן, לא אלחרם אלשריף ולא העם הפלסטיני. אגב, הקוראן מזכיר פעמים רבות את בני ישראל ואת היהודים, אך לא את הפלסטינים. למה?

לכן אין מנוס מהמסקנה שאש"ף והרשות הפלסטינית חייבים להסית נגד ישראל כי אין להם קיום ולגיטימיות בלי המאבק נגדה, ולכן ניתן להניח כהנחת יסוד שגם אם תקום מדינה פלסטינית נוספת בשטחי יהודה ושומרון, נוספת על מדינת עזה שהוקמה בידי חמאס לפני יותר מתשע שנים, מדינה זו לא תחדל להסית נגד ישראל, שכן רק בדרך זו היא יכולה להצדיק את עצם קיומה.

ההוכחה לקביעה זו היא מה שהיה בסוריה תחת ממשל משפחת אסד: מכיוון שהם כופרים, משתפים ועובדי אלילים, לא הייתה להם לגיטימיות לחלוטין, ולכן הם השתמשו בהסתה נגד ישראל כדבק להדביק באמצעותו את המשפחות והשבטים שמעולם לא היו "עם סורי" אחד, מאוחד ומוכר, כי אין כזה עם, ומאורעות הדמים של חמש השנים האחרונות חשפו את האמת המרה הזו. בדומה לכך אין "עם עיראקי", "עם לובי", "עם אלג'יראי" וכו', אז יש "עם פלסטיני"?

לכן הדרישה הישראלית והבינלאומית מהרשות הפלסטינית לחדול מלהסית נגד ישראל היא דרישה שאין לרשות הפלסטינית לא יכולת ולא סיבה להיענות לה. כל הפסקה בהסתה משמיטה את הקרקע מתחת הרגליים הרעועות של הרשות הפלסטינית, ולכן דרישה זו לא יכולה להיענות בחיוב. ואם ההסתה גורמת לאנשים – בעיקר נוער – ליטול סכין כדי לדקור ישראלי או כדי לירות על מכונית אזרחית, אזי הטרור הוא תוצאה מחויבת מעצם קיומה של הרשות הפלסטינית, שכל קיומה מותנה במאבק הטוטאלי נגד ישראל, בתקשורת, באקדמיה, במסדרונות המשפט ובשדרות המסחר, בארץ ובחו"ל.

אזור קבצים מצורפים