המציאות בארצנו הקטנה מזכירה לי את הסרט שהופק בשנת 1993- "לקום אתמול בבוקר".
הסרט הוא על פיל, חזאי טלוויזיה שיוצא לעיירה בפנסילבניה כדי לסקר פסטיבל. פיל האנטיפט והמתנשא, נתקע שם עקב סופת שלגים. היום הוא ה-2 בפברואר ובסוף היום , הוא הולך לישון בציפייה שיתעורר למחרת ב-3 לפברואר, אך קורה דבר מוזר ביותר...הוא מתעורר בכל פעם ב-2 לפברואר...ואותו יום מתחיל שוב ושוב כפי שהתחיל בפעם הראשונה! רק הוא מודע לעובדה שאותו יום חוזר על עצמו. הדבר הופך לסיוט של ממש. פיל מרגיש שהוא משתגע ואינו יודע איך לצאת מחלום הבלהות הזה.

אפשר לחשוב שעלילת הסרט "לקום אתמול בבוקר" השתלטה על מדינת ישראל. חזרנו לסיוט של ימי אוסלו כאילו שמעולם לא היינו כבר בסרט הזה. לפני עשר שנים מכרו לנו את הלוקשן כאילו ש "ערפאת השתנה והתמתן-בואו ניתן לו צ'אנס--ניתן לו ערים, נשק ותחמושת והוא יילחם בטרוריסטים האמיתיים של הג'האד והחאמאס- ערפאת ודחלאן יערבו לכך שלא יהיה טרור- ואם חלילה ערפאת לא יעמוד בהבטחתו, תמיד נוכל להחזיר את הגלגל אחורה או כפי שאחד הח"כים מהעבודה אהב לומר 'הטנקים תמיד יכולים לחזור לעזה'. לאחר כל פיגוע חזרה מנטרה הידועה : "לא ניתן לשוללי השלום הקיצונים לעצור את התהליך". לאחר כעשר שנים של דם יהודים שנשפך על ידי אותו ערפאת וחבר מרעיו, בעזרת הנשק ,התחמושת וערי המקלט שקיבלו מאדריכלי אוסלו, היינו יכולים לצפות שהמנהיגות הפוליטית החדשה תמצא לנו דרך אחרת לטיפול בבעיה.

אך היום- כפי שקורה בסרט- אנחנו, שזעקנו והתרענו על סכנות אוסלו- משתגעים כשאנו רואים שמכריחים אותנו שוב "לקום אתמול בבוקר" ולחזור על סיוט אוסלו כאילו שעשר השנים האחרונות לא היו ולא נבראו- והפעם עם הסכם דמים נפשע חדש בשם "הסכם מפת הדרכים" שאדריכליו שייכים –לבושתנו- לליכוד. והם חוזרים על אותן סיסמאות ריקות מתוכן ששמענו בעבר: "אבו-מאזן הוא מתון- בואו ניתן לו צ'אנס-הוא ודחלאן יילחמו בג'יהאד- ואם חלילה אבו מאזן לא יעמוד בהבטחתו-תמיד נוכל לחזור ולשלוט בערים שצה"ל יעזוב"!! ולאחר שבפחות משבוע מאז פסגת עקבה נרצחו כבר 7 יהודים -אנו שוב שומעים את הפזמון הידוע: "נמשיך בתהליך למרות הפיגועים"!!

גוואלט! מה עושים כדי לעצור את חלום הבלהות החוזר על עצמו? בסרט, פיל סוף סוף מתעורר לבוקר חדש. איך? כשלמד מטעויותיו של אותו יום , והבין שעליו לשפר ולשנות לחלוטין את התנהגותו. גם בכוחנו לצאת מהסיוט ולעצור את התהליך הארור המחודש לפני שנאבד את עתידנו . נפסיק להיכנע לאויב הערבי ונתחיל לדבר ולהתנהג כיהודים גאים. שזה אומר,נודיע כבל עולם: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולו בלבד. אין לאף יהודי זכות למסור אף שעל מאדמת א"י לזרים. גם רוב בממשלה או בכנסת אינו הופך מסירת חבלי מולדת לחוקי ולמוסרי. לא נציית אם חלילה, תבגוד הממשלה או הכנסת, במולדת. נעמוד בנחישות נגד כל תוכנית לעקירת ישובים או מאחזים. לא המאחזים הם בלתי חוקיים, אלא ההוראה לפנותם-היא בלתי חוקית! לאחינו ובננו החייל אנו פונים בבקשה להישמע לדברי יוסי שריד ויאיר צבאן מיום רביעי,27/6/1990 , שכתבו מעל דפי עיתון זה : "שלא יהיו בינינו אי הבנות ושלא ייאמר שלא הוזהרתם מראש: אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה. היום שתינתן פקודת הטרנספר, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל, יהיה גם היום של סירוב פקודה".
והחשוב מכל: יש אלטרנטיבה להסכמי התאבדות! במקום לגבש עם אויב ערבי ותוכניות לגירוש יהודים מא"י, יש לחסל את הרשעות האש"פית ואת שאר ארגוני הטרור ולהחיל את הריבונות היהודית על כל יש"ע. יש להכין תוכנית לרפטריאציה של הערבים העוינים לארצות ערב. והפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי , יתבסס על העיקרון: ארץ ישראל ליהודים – ארצות ערב לערבים".
רק כך נצא מהסיוט ו"נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב".



נדיה מטר היא יו"ר "נשים בירוק" ובעלת תוכנית אישית בתחנת הרדיו של ערוץ 7