חיים בסרט

ישנו קו אחד המחבר את הטיעונים ההזויים שנשמעו השבוע בייחס ליהדות-רבנות-הלכה

ישראל מאיר , ט' בתמוז תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

בפרשת השבוע עם ישראל נמצא במלחמה של ממש. אין בה סוסים, אין בה חרבות ואין בה מיליציות. יש בה מאבק עיקש שכל כולו מילולי. בלק מלך מואב שוכר את בלעם כדי שישית את קללותיו על שנוא נפשו – עם ישראל.

בדרך כלל, הטקטיקה של מאבק באמצעות דיבור, של "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", שמורה לנו. אומות העולם הצטיינו תמיד ב"הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". בפרשתנו, בלק מבקש להחליף תפקידים. הוא מבין שאין לו סיכוי לנצח איפה שנכשלו סיחון ועוג הגדולים, והוא מנסה את מזלו בדיבור.

התכנית הזדונית הזו לא מצליחה. בלעם מגיע לארצו של בלק, מתצפת על מחנה ישראל, ועל אף רצונו העיקש לקלל, פיו מזמר ברכות נפלאות. באחד הניסיונות החוזרים ונשנים, בלק חושב על כיוון אחר: "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ", הוא ממליץ לבלעם, "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם". יש פה שינוי אסטרטגי: בלק מבין שכדי להשית קללה על עם ישראל, לא כדאי לראות את כולו. נכון, הוא זה שהזמין את בלעם לבוא אל ארצו הסמוכה למחנה בני ישראל, אך אט אט הוא מפנים שאדרבה, בשביל לקלל, בשביל לזלזל, עדיף דווקא לשמור מרחק.

ישנו קו אחד המחבר את הטיעונים ההזויים שנשמעו השבוע בייחס ליהדות-רבנות-הלכה: נכונות לראות רק את "אפס קצהו" של עולם התורה וסירוב עיקש לראות את "כולו".

זה התחיל במבקר קולנוע שמתפרנס מלשכנע אותנו כמה כדאי ורלוונטי לחיינו להוציא כסף ולעמוד בתור רק כדי להישאב לשעת צפייה בעוד סרט פנטזיה. הוא טען (בגדול, בלי לחזור על מילותיו ה"מתורבתות") שהיהדות מתכחשת לקדמה. שמי ששפתותיו ממלמלות תהלים בשעת מלחמה, חושב שלא צריך להיכנס למקלטים, ומי ששופכת דמעות כדי שיפתח ה' את רחמה, חושבת שאינה צריכה לעבור טיפולים פוריים.

כמה ימים אחר כך, שוב פרצה סערה חדשה – סערת מינוי הרב הצבאי הראשי – שכותרתה האמתית היא "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". הרב אייל קרים כתב מאמר מלומד על פרשת כי-תצא ועל אשת יפת תואר והואשם בכך שהתיר לאנוס נשים גויות בשעת מלחמה. רבצ"רים בהווה ובעבר (ורבנים צבאיים נוספים שככל הנראה כבר לא יזכו בתפקיד בעתיד) ניסו להסביר שהוא לא "המציא" משהו ויש פרשה כזו בתורה, אך התקשורת שוב ושוב הקשתה: "איך אדם שנצמד לטקסטים עתיקים שנכתבו לפני 3,500 שנה יכול לכהן כרב צבאי במדינה יהודית ודמוקרטית?".

אם הבנו שהכותרת של הסערות הללו ושל אלה שיבואו אחריהן היא לא באמת הכותרת שנכתבה בעיתון, עלינו להבין שבדיוק באותו קו צריכה להתנהל מערכת ההסברה: הפתרון ההסברתי לא נמצא בתיאור עברו המפואר של הרב קרים בשדה הקרב. על אחת כמה וכמה שהפתרון לא נמצא בטיעון מתנצל שהמאמר הנ"ל נכתב לפני 15 שנה.

המחאה כנגד גידי אורשר לא חייבת להתבטא דווקא בדרישה להשעותו לאלתר. הפתרון האמתי הוא לפוצץ את בועת "אפס קצהו תראה" ולשכנע את כל מי שחושב שהתורה היא עוד סרט פנטזיה, כמה הסיפור של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" הוא סרט דוקומנטרי שמומלץ לחיות בו עד הסוף.

שבת שלום!