בשבי הספקות

רצח הוא אירוע אכזרי אך נקודתי, שרושמו מתעמעם ונשטף תחת זרם האירועים. חטיפה היא פיגוע שמסרב להסתיים. חי, או מת? פצוע, או בריא? יחזור במהרה או לא ישוב לעולם?

עמית סגל , ט"ו בתמוז תשע"ו

עמית סגל
עמית סגל
צילום: חדשות 2

אחת אחת מונה ירמיהו את גזירות החורבן הבבלי הקרב: מוות, חרב, רעב, שבי. הגמרא לימדתנו שירמיהו מונה את האסונות מן הקל אל הכבד: "חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם". זה קצת מוזר: כיצד משהו יכול להיות מר ממוות? הרי אפשר להוציא ממסגר אסיר, אבל את המתים איש כבר לא ישיב מבור תחתית אפל.

האלף השלישי, רווי קבוצות הווטסאפ ותכניות הריאליטי, הביא אתו הסבר חדש לתובנה ישנה. פיגועי החטיפה, ז'אנר טרוריסטי שמצוי בפריחה הדרגתית מאז שנות השבעים, עושה שימוש בערכיה של החברה המערבית - נגדה. זהו השילוב בין ערך קדושת החיים, התפוצה האדירה של סיפורים עם רגש, ובעיקר ההתעקשות המודרנית שהכל נתון לשליטתנו.

רצח הוא אירוע אכזרי אך נקודתי, שרושמו מתעמעם ונשטף תחת זרם האירועים. חטיפה, בניגוד לו, היא פיגוע שמסרב להסתיים. החוטפים מעלים הפקת תיאטרון שטנית, וממשלתו של החטוף מלוהקת בעל כורחה לתפקיד הראשי, זו  שבידיה לכאורה ההחלטה על חייו של החטוף. זו היא שאשמה אם לא שחררה תמורתו מחבלים או שילמה כופר; זו היא שעל ידיה יותז חלילה דמו של החטוף. זו היא שצריכה לעמוד על הבמה, אקדח לראשה, ולקרוא את הטקסט: "להיות, או לא להיות".

נוהל חניבעל, או לפחות הפרשנות הרווחת שניתנה לו, מהווה הפנמה של קביעת חז"ל: שבי עשוי להיות גרוע ממוות, ולכן ניתן לעתים למנוע שבי גם במחיר מוות. הסיבה היא, שאירועי חטיפה כואבים אך טקטיים, כבר הובילו מדינות לתגובות אסטרטגיות גרועות: שחרור סיטוני של מחבלים שגרר גל רצח מחודש, הרס המוני של ערי אויב שהעולם סירב לקבל, ומאות שעות דיונים מזמנו היקר של המנהיג, זמן שהוא משאב לאומי.

"אין שמחה כהתרת ספקות", כתבו חז"ל, והשבי הוא הגדול שבספקות: חי, או מת? פצוע, או בריא? יחזור במהרה או לא ישוב לעולם?

ב-18 הימים הנוראים שבין חטיפת שלושת הנערים למציאת גופותיהם, לפני שנתיים, התנגן ממקלטי הרדיו השיר "האם השלישית" שכתב נתן אלתרמן שבעים שנה קודם לכן. גם הוא חשב שסבלה של האם השלישית, אם הנעדר, נורא אפילו מזה של אמהות ההרוגים:

והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו
איכה אבך לקראתו ואינני רואה,
אינני יודעת איפה הוא"

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה
ואולי עוד לא נח, ואולי...
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, אלוהי.

מתוך: נתן אלתרמן, "אמהות שרות". © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם

מתוך אתר התנ"ך