טרור הביוב

כל האינתיפאדות זכו לסיקור תקשורתי נרחב ולמענה ברמות שונות אולם כבר עשרות שנים אנחנו תחת טרור אחר שפחות נשמע בתקשורת אך הוא קיים

עודד רביבי , כ"ב בתמוז תשע"ו

עודד רביבי
עודד רביבי
צילום: מרים צחי

האינתיפאדה הראשונה אופיינה בעיקרה בנקודות הממשק בין היהודים והערבים ביש"ע, האינתיפאדה השנייה אופיינה בעיקרה בפיגועים במרכזי הערים ב"ישראל הקטנה". אינתיפאדת הסכינים חוצה גבולות וכך גם המפגע הבודד.

כל האינתיפאדות זכו לסיקור תקשורתי נרחב ולמענה ברמות ובצורות שונות אולם כבר עשרות שנים אנחנו תחת טרור אחר שפחות נשמע בתקשורת אך הוא קיים, טרור הביוב ביהודה ושומרון.

שיטת הטרור ואבחונה מולידים את דרכי הפעולה וההתמודדות עמה. טרור הביוב הוא טרור שמצד אחד מאורגן ומצד שני עממי, הוא פוגע בכולם יהודים וערבים כאחד.

אקוויפר ההר הוא משאב מים המשותף לישראל ולפלסטינים, החשש לפגיעה באקוויפר ההר הולכת וגוברת הן בעקבות שאיבת יתר בצריכת המים באזור והן בעקבות חלחול שפכים ביתיים ותעשייתים לתוכו. בפועל, טרור הביוב מזרים לסביבה עשרות מיליוני מטר קוב של שפכים וקולחים בכל שנה. ההסכמות המרכזיות בין ישראל לפלסטינים בנושא המים והביוב עוגנו בהסכם הביניים שנחתם בספטמבר 95', הידוע בכינויו אוסלו ב'.

כמו בהרבה אירועי טרור גם בטרור הביוב יש בני ערובה, בפועל, נושא הטיפול בשפכים ביהודה ושומרון הפך לבן ערובה במסגרת הסכסוך הישראלי הפלסטינאי, שכן 94% מהשפכים הלא מטופלים מקורם בשפכי האוכלוסייה הפלסטינית, נתון זה מדהים, ואם מתחשבים בעובדה שעל פי נתוני רשות המים 86% מהשפכים המטופלים מושבים לחקלאות הרי שמדינת ישראל באמצעות טיהור מי השפכים הביאה לכך שהיא המקום היחיד בעולם, למרות ההתחממות הגלובלית, שהמדבר בה קטן, שכן יש למשק המים הישראלי עוד ועוד מים להשקייה.

נהוג לתקוף ולומר שמדינת ישראל בנוכחותה ביהודה ושומרון פוגעת באוכלוסייה הפלסטינית אך נתון זה אינו עולה בקנה אחד עם תשתיות המים שנפרסו ביהודה ושומרון דווקא מאז 1967.

לשם המחשה בלבד, תחת השלטון הירדני מתוך 708 ערים וכפרים ערביים ביהודה ושומרון, רק בארבעה ישובים היו רשתות לחלוקת מים לבתים. על פי דוח מבקר המדינה משנת 1992 שיעור הספקת המים לבתים הפלסטינים כבר עמד על 56%.

על פי נתונים שמציג פרופסור חיים גבירצמן בשנת 2010 כבר 96% מהפלסטינים מחוברים למים זורמים. אך כאמור השיפור בהספקת המים לא הביא יחד עימו גם את השיפור באיסוף מי הביוב. בימים האחרונים שמענו על יוזמה להמשיך ולבנות את גדר הביטחון בדרום הר חברון בכדי להתמודד עם תופעת המחבל המתאבד. אין ספק כי גדר הביטחון לא תייצר בטחון בהספקת מים ראויים לשתייה לאוכלוסייה היהודית והערבית במרחבי ארץ ישראל.

ישנם מקומות בהם ישראל נאלצת, בניגוד לרצונה, לטפל בשפכים הפלסטינים שזורמים לתחומה אך אין ספק כי מה שנחוץ הוא פתרון מערכתי. ראש מנהל המים ביהודה ושומרון, מר ברוך נגר, ציין לאחרונה כי המשבר נובע מהחלטת הדרגים הפוליטיים ברשות הפלסטינית המבקשת להפסיק לאשר פרוייקטים המשרתים את היישובים היהודיים ביהודה ושומרון בניגוד לאמור בהסכם המים.

לתפיסתו ההחלטה החד צדדית של הפלסטינים אינה מאפשרת את המשך העבודה של ועדת המים המשותפת כפי שהוגדרה בהסכם המים. בדיוק כמו בכל טרור, פעולות חד צדדיות בסופו של יום רק מרעות את המצב. סוגיית הטיפול בשפכים ביהודה ושומרון היא דוגמה מובהקת לניהול סביבתי חוצה גבולות, הפתרון המיטבי לנושא השפכים הוא טיפול בנקודה הקרובה ביותר למקור הזיהום.

הימנעותם של הדרג הפוליטי הפלסטיני ושל הקהילה הבינלאומית לאפשר ולבצע צעדים משותפים לטיפול בשפכים מעמידה את כלל אזרחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית בפני סכנה של זיהום קבוע של אקוויפר ההר.

הפתרונות ברורים וכבר הוסכמו בשנת 1995, האתגר היה ונשאר מציאת דרכים ליישם את ההסכמים. דומה כי לא רק ממשלת ישראל בונה חומות אלא גם הרשות הפלסטינית שמונעת טיפול משותף במי שפכים וזהו בהחלט סוג של בניית חומות. בבניית חומות לא ימצא הפתרון אנו פה והם פה, חבל ארץ זה קטן מלהכיל גם את טרור הביוב.

מדינת ישראל שהשכילה לפתח טכנולוגיות של יצירת מים עליה להתגבר על סכנת טרור הביוב שעלול בסופו של יום לפגוע כבומרנג דווקא במפגעים עצמם. אולי אין בכך הבדל מכל טרור אחר שבסוף פוגע בצורה קולקטיבית. אך אם נבין כי אנו והם פה וכי עלינו להתמודד עם הטרור הפוגעני ביחד הרי שאין מנוס להתגבר על החומות ולבנות מכוני טיהור משותפים.