מה עושה ציוני נלהב במקסיקו?

יש החושבים שהבחירה של מרכוס כ"ץ במקסיקו, כמו הרבה יהודים אחרים המתגוררים בחו"ל, נבעה בגלל הרצון ליהנות מסיר הבשר שבגולה

ישראל מאיר , כ"ב בתמוז תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

חשדות חמורים מתפרסמים בפרשתנו.

בעוד משה רבנו משתוקק ומתפלל שיורשה להיכנס לארץ – לא משנה באיזה אופן, העיקר לזכות לקיים את המצוות התלויות בה – רגע לפני הכניסה המיוחלת של עם ישראל, הוא שומע את דבריהם המפתיעים של בני גד ובני ראובן: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה – אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

שום גזירה לא מונעת מהם לזכות ולהיכנס לארץ. כבר שלושים ותשע שנים שהם מסתובבים במדבר והנה הגיעה הישורת האחרונה, אז למה להישאר בעבר הירדן אחרי ציפייה ארוכה כל כך?

משה בטוח שבבקשתם טמון חטא השווה לחטא המרגלים – לא פחות. במשך עשרה פסוקים (!) מתארת התורה את דבריו הקשים נגד סירובם, כביכול, של בני גד ובני ראובן להיכנס לארץ. "קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים", אומר משה, ובני גד שותקים.

ההמשך ידוע. בני גד ובני ראובן אומנם טעו באופן בו בקשו את בקשתם כשדברו על הצורך לדאוג לבהמות עוד לפני הצורך לדאוג למשפחותיהם, אך וודאי שאין כוונתם לומר משהו בסגנון "נתנה ראש ונשובה מצרימה". הם מבטיחים להיות חוד החנית במלחמה על כיבוש הארץ ורק אחר כך לחזור ולבנות את ביתם בעבר הירדן. בתגובתם למשה הם מתקנים את טעותם ומעמידים את העיקר כעיקר ואת הטפל כטפל – קודם משפחה, אחר כך בהמות. משה רבנו עושה איתם תנאי שאכן כך יתרחש, והפרשה מסתיימת.

***

מסופר על בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב אלתר), שכשהיה ילד למד בהתמדה כל הלילה ורק בשעות הבוקר המקודמות עלה על מיטתו כדי להשלים מעט את שנתו. סבו, בעל ה"חידושי הרי"ם" (רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור), ראה בבוקר שנכדו שנועד לגדולות מרבה בשינה, והחליט להעמידו במקום ולהסביר לו את חשיבות ניצול הזמן.

נאום תוכחה ארוך שמע אז השפת אמת מהסבא קדישא. הוא שתה בצמא את דבריו הנוקבים והפְנים כל מילה. רק כשסיים הסבא את דבריו, גילה לו הנכד הצעיר שהוא אינו מרבה בשינה אלא להיפך: "למדתי כל הלילה, ורק בשעות הבוקר הלכתי לישון מעט", אמר בביישנות.

הסבא שמע בהפתעה גמורה את דברי נכדו החביב ותמה: "אם כך, מדוע לא גילית לי עובדה זו כבר בתחילת דבריי?".

השיב לו הנכד תשובה מפרשת השבוע:

בני גד ובני ראובן ידעו שהם לא באמת מואסים בארץ חמדה. הם ידעו שהם אינם לוקים בתרבות של חטא. אם כך, מדוע לא מיהרו לומר זאת למשה מיד לאחר שהתחיל את דבריו? מדוע המתינו כל כך הרבה עד שניגשו אליו והבהירו: "אֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? התשובה היא: הם הבינו שהם נמצאים במעמד אדיר שלא כדאי לוותר על רגע ממנו – שיחת מוסר מפיו של משה רבנו, מי רוצה לקטעה באמצע?

***

מאות קילומטרים הפרידו בין מקום מגוריו של מרכוס (מרדכי-דוד) כ"ץ ז"ל במקסיקו, לבין ארץ הקודש. אבל מרכוס ממקום מושבו חילץ חושים לפני העם היושב בציון. הוא מוכר בעיקר בשל מפעל "פרס כ"ץ" (המעודד מחקרים ביישום ההלכה בחיים המודרניים) אותו ייסד ומימן, אולם זה רק הכסף הקטן. כל ימיו ראה עצמו מרכוס כמי שגופו נמצא בניכר ונפשו בארץ הקודש. ישיבות ומוסדות חסידות לצד אוניברסיטאות הוקמו בעזרת ממון רב שפיזר. הוא עצמו במשך שנים נהג לשהות ביום הכיפורים בישיבת ההסדר "הר-עציון" שבאלון שבות.

יש החושבים שהבחירה שלו במקסיקו, כמו הרבה יהודים אחרים המתגוררים בחו"ל, נבעה בגלל הרצון ליהנות מסיר הבשר שבגולה. בשנים האחרונות עובד במרץ הסופר והעיתונאי שלמה קוק על עריכת ספר אוטוביוגרפיה של מרכוס כ"ץ. הייתה לי הזכות להצטרף לצוות העריכה וכשנחשפתי לסיפור חייו, התרגשתי לגלות שמלכתחילה, השיקולים היו לגמרי אחרים: מלחמת העולם השנייה הפרידה בין אפרים וגולדה כ"ץ ז"ל ובין בנם היחיד מרדכי-דוד.

לאחר שרשרת ניסים מדהימה, המשפחה התאחדה מחדש והתגוררה בתל אביב. אימו של מרכוס סבלה סבל רב מהאקלים החם בארץ – מה שהקשה מאוד על הליך השיקום הארוך שהייתה זקוקה לעבור לאחר שנות גיהינום שחוותה ב"ברגן בלזן". בצר להם, נאצלו בני הזוג כ"ץ לעזוב את אדמת הארץ ולנסוע למקסיקו הרחוקה.

מדינת ישראל טרם הוקמה, אבל באוויר הורגש שדברים גדולים עומדים להתרחש. "אנחנו נמצאים בישורת האחרונה", אמר לעצמו מרכוס בן ה-20, ולא וויתר על הזכות לחזות בעיניו בנס המופלא של עם ישראל שב לארצו. הוא נפרד שוב מהוריו ונשאר בארץ בגפו.

לאחר תקופה קשה ללא מגורים מסודרים וללא כל משפחה, פנה מרכוס לדוד-צבי פנקס ז"ל, יו"ר ההנהלה הארצית של תנועת הנוער המזרחי (ולימים שר התחבורה השלישי של מדינת ישראל) ושטח בפניו את מצוקתו. מרכוס היה בטוח שפנקס – דמות ציונית נערצת עליו – יעריך אותו על הקרבתו וידרבן אותו להתמסר עוד. אך הוא טעה. פנקס מיהר להוכיח אותו על כך שהוא חוזר על הטעות של בני גד ובני ראובן רק מהכיוון ההפוך, ונשא בפניו נאום נרגש: "בחורצ'יק, אתה עושה את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. כיבוד אב ואם זו מצווה חשובה יותר! היא כתובה בעשרת הדברות. אתה בן יחיד להוריך, סע למקסיקו להיות יחד עמם. תן לי לנחש שהמדינה קום תקום גם בלעדיך. הוריך זקוקים לך יותר".

מרכוס היה מופתע מאוד למשמע הדברים, אך לא התבייש להודות שבהתלהבותו הפעיל שיקול דעת מוטעה. בכאב רב ארז את מעט מטלטליו והתכונן לעזוב את הארץ שכה אהב. פנקס הבחין היטב בכאבו וקרא לו שוב: "מרכוס, אני מבטיח לך שמכל מקום בעולם אפשר להיות חלק ממדינת ישראל. אני כבר עכשיו ממנה אותך להיות נציג רשמי של תנועת הנוער המזרחי במקסיקו. תבטיח לי שתדאג להקים שם סניף נוסף שלנו".

מרכוס התרגש מדבריו, עזב את אדמת ישראל והבטיח לעצמו שבכל מקום בו יגור ובכל תחום בו יעסוק, הוא יהיה שליח נאמן של מדינת ישראל.

השבוע הוא סיים את השליחות החשובה הזו.

יהי זכרו ברוך!

שבת שלום.

לתגובות: israel2meir@gmail.com