רק בגלל הדוח

משפחות שכולות לא קובעות מדיניות. כפי שמשפחת שליט לא הייתה אמורה לשכנע את נתניהו לשחרר אלף מחבלים

ד"ר יועז הנדל , כ"ה בתמוז תשע"ו

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

בספטמבר 1997 נהרגו 12 לוחמים מהשייטת באזור אנצריה בלבנון. עברו 19 שנה מאז, אבל בשביל מי שהיה מעורב בעניין, עדיין מוקדם מדי לעסוק בפרשה הזאת. ההיסטוריה לא בהכרח מועילה לכולם. הייתי קצין צעיר, וכשנתניהו - אז ראש ממשלה בקדנציה הראשונה - הגיע לדבר איתנו כשהוא לבוש שכפ"ץ וחליפה בקיץ, ריחמתי עליו.

יום לפני כן, בעלייה לקבר, הטיחה בו אחת המשפחות האשמות. הייתי שם, רחוק מהעיתונאים שאז נראו בעיניי כמעט אויב, והרגשתי את חוסר הנוחות. באותו היום שבו נשלח הכוח לפשיטה באנצריה התרחש פיגוע התאבדות משולש במדרחוב בן־יהודה. הטענה הייתה שנתניהו אישר את המבצע למרות הפיגוע, שהגביר את הסיכוי למארב.

זו הייתה שנה קשה לצה"ל, עם אסון המסוקים והשריפה בסלוקי. מלחמת התשה מול החיזבאללה בדרום לבנון. נתניהו ירש את המציאות הזאת, הוא לא יצר אותה. כמו ראשי ממשלה אחרים, הבטיח שיכריע את החיזבאללה, שיחטפו מכה קשה - ולא הצליח. הפיגועים בתוך ישראל היו תוצר נוסף של הסכמי אוסלו, הנופלים בלבנון היו תוצר של שהייה ארוכת שנים והרתעה מוגבלת. נתניהו לא הועיל ולא הזיק למלחמת ההתשה ברצועת הביטחון. ההאשמות נגדו באותה אזכרה ואחריה עירבבו בצורה לא הוגנת את השכול, הכישלון המבצעי והמדיניות הישראלית שלא הוא המציא.

התמהיל הזה בעייתי תמיד, גם השבוע, כשההורים השכולים התפרצו על נתניהו בטקס האזכרה לחללי צוק איתן. ואחרי שזה נאמר, מי שתידרך מנגד עיתונאים שהמשפחות האלה מוּנָעות משיקולים זרים, עשה מעשה נבלה. להורים שכולים במדינה הזאת יש אשראי פתוח להגיד הכל. אנחנו חייבים להם, ולא משנה עד כמה זה קשה. ראיתי מפקדים שאמהות מכות אותם בתסכול, והם עומדים במקום ולא אומרים מילה. קצינים שגורשו מהבית בזמן השבעה, כי ראו בהם אחראים למות הבן, חזרו שוב ושוב עד שקיבלו אותם. זה תמיד מבאס, אבל עדיין מחיר קטן לעומת השכול.

ועדה במערכה הראשונה

משפחות שכולות לא קובעות מדיניות. כפי שמשפחת שליט (ולא משנה הלחץ שהפעילה) לא הייתה אמורה לשכנע את נתניהו לשחרר אלף מחבלים, כך הקריאות בטקס לא אמורות להביא לוועדת חקירה ממלכתית.

הנטייה הישראלית לערוף ראשים ולחפש אשמים מייצרת אימפוטנציה מנהיגותית, לכן אני מתנגד באופן עקרוני לוועדות ממלכתיות. את מבצע צוק איתן צריך

היה לתחקר בוועדת החוץ והביטחון. 90 פגישות ודיונים התקיימו בנושא - עופר שלח וזאב אלקין, בניגוד למקובל, הצליחו להסכים על תהליך עבודה רציני. ערב הבחירות סוכם בין שניהם על דחיית הדוח בנושא עד לאחר שתתמנה ממשלה חדשה. השאר ידוע, יש עתיד נותרו בחוץ. מאז אין כלום. צחי הנגבי שלח איזה מכתב כללי שהכל בסדר, רגע לפני שהתמנה לשר בלי תיק. ולמבקר המדינה יש טיוטה שעברה כבר עשרות ידיים במקום להתפרסם. בקצב הישראלי אולי אחרי המלחמה הבאה משהו יצוץ.

הסיבה ליבול הדל של הדוחות השנה היא נתניהו. במערכת הפוליטית מתקשים להבין את מצב רוחו. מצד אחד נראה שהוא בטוח בעצמו מאי־פעם, עבר את סף הפחד. לא החקירות ולא הלחצים הפוליטיים מטרידים אותו. השבוע הגיע בפעם השנייה לכנסת ונהנה מכל דקה. גם הסרטון ששיחרר עם הקריאה לערביי ישראל להשתלב היה אירוע חריג בהתנהלות שלו בשנה האחרונה. הפוך לכל מה שעשה. קרוב יותר למקור הלאומי־ליברלי מהבית שבו גדל.  

מצד שני, הוא מתנהג כאילו ביקורת עלולה לחסל לו את הקריירה. וכשזה קורה, בדומה למצבים אחרים, הוא הולך על כל הקופה. במקום לשחרר דוח על מבצע צוק איתן, להתמודד עם המסקנות, נתניהו מנסה למנוע הכל. כך, במו ידיו, הצמיח נתניהו, שנתיים אחרי סיום המבצע, את הרעיון של ועדת חקירה ממלכתית.

אותה גישה, אגב, אפשר למצוא ביחס שלו לתקשורת ולפוטנציאל הנזק שלה. בניגוד להשקעה שלו בנושא, יש בישראל רק שתי קבוצות שמתעניינות בעסק הזה: עיתונאים ופוליטיקאים. שתיהן שוחות בתוך האגו של עצמן. בכל פעם אני מתפלא מחדש כשאני מגיע הביתה ופוגש אנשים רגילים כמו אשתי שלא קוראים עיתונים ולא מרותקים למהדורות החדשות. הם מסתדרים בלי זה ובוחרים בלי זה.

נתניהו רוצה תקשורת אוהדת. זה אנושי. חלומו הרטוב של כל איש ציבור. הבעיה שכך מייצרים רק שוטים עיוורים. סינדרום נתניהו. אלה שלא מסוגלים לראות בו שום דבר חיובי וממציאים לעצמם בראש תמונה של מדינת עולם שלישי, פשיזם ועוד שאר ירקות, ואלה מהצד השני שכבר לא מסוגלים לראות את הבעיות שלו. מבחינתם, גם אם נתניהו יחזיר את מעלה אדומים כשהוא אוכל חזיר בחלב אמו, יקראו לו ימני שומר מסורת. על האחרונים נתניהו כנראה לא סומך, לכן המאבק הנחרץ בדוחות.

מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה החלה מחאה ספונטנית של מילואימניקים. נתניהו לא אירגן את המחאה, אבל כשהבין שהיא יכולה לאיים על ממשלת אולמרט, גייס את כל משאביו למענם ודרש ועדת חקירה ממלכתית. את חרב הפיפיות הוא הניח על השולחן במערכה הראשונה. הצורך היה אבי האידיאולוגיה.

מנהרות מיותרות

בצוק איתן תימרן צה"ל מרחק של שני ק"מ במבצע שנמשך 51 יום. אפשר לומר שהיו מלחמות מסובכות יותר בהיסטוריה האנושית, אבל גם סבב של הכאה על חטא, כמו בכל מלחמה, הוא מיותר. כדאי לשים לב למציאות בעזה מאז צוק איתן: החמאס מבודד מדינית, הרחוב סובל, וההרס עדיין מזכיר להם את מחיר המלחמה עם ישראל. לא ניצחנו רק בגלל סיבה אחת: כי אף אחד לא טרח להגדיר מהם היעדים.

וכאן מגיע עניין הדוח. בנט ולפיד צודקים. אם לא ישאלו וילמדו - לא יפיקו לקחים, אלא שהמנהרות שבהן מתמקדים חשובות אולי לוויכוח הפוליטי (מי צדק, מי דיבר ראשון, מי שמע, ומי לא הבין). הן פחות חשובות כדי להבין מה ישראל רוצה מעצמה בעזה.

את האסטרטגיה צריך לבדוק. בלי להתעסק במה רוצים, נמשיך עם הערפול של מושגים כמו הכרעה וניצחון. כך הופכות מנהרות לחזות הכל, והדרג המדיני לא מסוגל לקיים דיון אחד - לא לפני המבצע ולא מאז - על מה עושים עם עזה: פיתוח כלכלי ונמל, או מיטוט שלטון החמאס (מהלך אפשרי מבחינה צבאית).

אם נתניהו רוצה לעצור את הפיאסקו של ועדת חקירה ממלכתית, שורה של מכים על חטא ואיזה תאום־נתניהו־גרסת־2006 שיקרא לו להתפטר, הוא צריך לדאוג שהדוחות ייצאו לאור. זה טוב לו פוליטית וטוב למדינת ישראל. במקרה הכי גרוע יגלו את הפער אצלו שבין ההצהרות למציאות. הוא שרד דברים קשים יותר.

מתוך "ידיעות אחרונות"