לזכור את עצמך
לזכור את עצמך

לבנו נחרד ומזדעזע מעוד ילד שנשכח ברכב.

זו כבר איננה תופעה שאנו יכולים בקלות להשליך על הורים מזניחים או רחפניים.

על אף שיש כאלה, בעיקר טוקבקיסטים, הנאחזים בגרסה הזו שעוזרת להם להדחיק ולהרחיק מעצמם כל קשר למאורעות המזעזעים האלה החוזרים ונשנים.

המפוקחים שבינינו כבר מבינים שאין לאף אחד ביטוח ש"לי זה לא יקרה" והמעשיים ממציאים טכניקות איך למנוע את האסון הבא. תיק מאחור ליד הכיסא תינוק, חיבור בין המפתח של הרכב לכיסא תינוק ועוד ועוד.

אגב, אני חשבתי על פתרון יצירתי במיוחד: לפני נעילת המכונית ודאו שכל הילדים יצאו מהרכב. פשוט התבוננו על הספסלים וליתר בטחון גם על רצפת הרכב וודאו שכולם יצאו ואז נעלו את הרכב. תודו שזו המצאה גאונית.

יכולתי לסיים בטיפ שלי ולהיפרד מכם לחיים ולשלום, אך המציאות מורכבת, והפתרונות הפרקטיים נכונים ומתאימים בעירבון מוגבל.

לעניות דעתי, יש כאן גזרת שמיים קשה, זה אסון כפול גם לאבד ילד וגם לחוש אשם בכך... פשוט נורא...

ולמרות שזו גזירת שמיים ואולי דווקא משום שזו גזרה, עלינו להתבונן בה ולנסות להבין מה היא באה לשקף לנו.

איך קורה שבדור שלנו, שאנו מנסים לשלוט בכל, לוקחים אחריות יתר על כל כך הרבה תחומים ולכל דבר יש תקנים ואזהרות, דווקא לנו קורים אסונות משונים שנדמה שניתן היה למנוע.

איך קורה שהיקר לנו מכל נשכח על ידינו? ושוב, מי שטוען ש"זה קורה לכאלה שילדיו אינם חשובים לו מספיק", או "שזה מה שקורה כשיש יותר מידי ילדים", הוא פשוט מתנער מאחריות ומתכחש.

כדי לא לפספס את השיעור הזה שאלוקים משגר אלינו שוב ושוב לאחרונה, הבה נתבונן בעצמנו.

כמה אנו צרובים בתודעתנו?

עד כמה אנחנו זוכרים את עצמנו?

לזכור את עצמך, זה אומר לזכור להכניס נשימה, ואם ממש איכפת לך מעצמך אז עוד אחת... לתת לחמצן המחולק חינם לחדור לתאים.

לזכור את עצמך, זה אומר לשים לב למה אני מרגיש/ה ברגע זה, האם אני מרגיש/ה כרגע שמחה? כעס? פחד? עצב? ואולי מרגיש/ה הכל יחד? בפשטות לשים לב למה שעובר עלי פנימה.

לזכור את עצמך, זה אומר להרים את העיניים לשמים ואל המרחב, אל האופק.

זה אומר לשים לב לצרכים האמתיים שלנו, לגוף שלנו, לעומת הדרישות האינסופיות שלנו מעצמנו להיות מצליחים יותר, מדוייקים יותר, נחמדים יותר, אסרטיביים יותר ויותר ויותר ויותר...

זה אומר להעז לשחרר טיפ טיפה שליטה, ועוד טיפה...

ואז לראות איך החיים שלנו נראים אז?! איך אנחנו מרגישים אז?!

דומני שככל שנשכיל לשים לב לעצמנו ולהפסיק להזניח את הצרכים הבסיסיים שלנו ונקשיב למה שעובר עלינו מבפנים, כך יקל עלינו לזכור את ילדינו האהובים.

לא רק שנזכור להוציא אותם מהמכונית, אלא נהיה מסוגלים להיות נוכחים איתם באמת!

נוכחים אתנו ואיתם...