מנהגי תשעת הימים כמשל
מנהגי תשעת הימים כמשל

א. יצא לו זוג לנופש. שלושה לילות. בבקרים טיול רגלי קצר, ארוחת צהריים בשטח, מנוחה וקריאה אחה"צ. ממש מעין עולם הבא. בערב, במסעדה היקרה, הזמינו שניהם דגים. "צמחונים?" התעניינה המלצרית. "לא, אנחנו לא אוכלים בשר בתשעת הימים", ענו.

ב. מבחינה הלכתית-פורמאלית הזוג צודק: רשימת הדברים שנאסרו בתשעת הימים כוללת חתונה, תספורת, בשר ויין, רחיצה ("של תענוג"), כיבוס, ועוד. אולם אינה כוללת טיול בטבע, לינה במלון, אכילה במסעדה, נסיעה לחו"ל, ובילויים רבים נוספים. וכך אנו יכולים בתשעת הימים לבלות וליהנות כמעט כרגיל; ובלי קשר, לסבול מטרדות בתפריט ובעבודות הבית.

ג. את ההלכה ש"אבֵל אינו נוהג אבלותו ברגל" מסבירה הגמרא ששמחת הרגל היא מצוַת "עשה דרבים" ודוחה את האבלות, שהיא "עשה דיחיד" (מועד קטן דף יד ע"ב).

שואל הגרי"ד סולבייצ'יק: מדוע יש סתירה בן שתי המצוות? הלא מצוַת החג היא בבשר ויין, ומצוַת האבלות היא בפרטים כמו חליצת המנעל, איסור רחיצה וישיבה על הקרקע. אפשר ברגל לקיים מחד את מצוות שמחת החג, ולהוסיף עליהם את מצוות האבלות! ועונה הרב:

"הסתירה ההדדית של אבלות ושמחת הרגל אינה נוגעת בפרטי ניהוג אבלות וניהוג שמחה. הפעולות החיצוניות אינן מכחישות זו את זו, והיו יכולות לדור בכפיפה אחת. הסתירה כרוכה בקיום מצוותן של שמחה ואבלות, בעצם מהותן וחלותן. מהות השמחה היא פעולה נפשית, שמחה שבלב; כמו כן טיב האבלות הוא עמדה נפשית, אנינות שבלב. התורה ציוותה, כי האבלות שבלב תלבש צורה מוחשית של ניהוג איסורי אבל, ושמחה שבלב תסתמל מהות ההלכה היא שביטויים שבלב ילבשו גם צורה חיצונית, ויבואו לידי ביטוי במעשים
על ידי אכילת קודשים. ברם, מעשים אלו המה רק האמצעים שעל ידם מגיע אדם לקיום מצוות שמחה ואבלות שבלב. מובן, שביחס לשמחה ואבלות שבלב ישנה הכחשה הדדית .. לפיכך בא הרגל ודוחה את האבלות". (הגרי"ד סולובייצ'יק, 'וביקשתם משם', עמ' 210).

כלומר: המצווה בחג אינה בבשר ויין. המצווה היא לשמוח וההלכה קבעה ביטוי חיצוני לקיום מצוה זו[1]. וכן באבֵל, בו המצווה האמיתית היא "עמדה נפשית", העצבות. חליצת המנעל והישיבה על הקרקע הם רק מעשים חיצוניים שקבעה ההלכה לעיקר קיום המצווה שבלב. בין שמחה שבלב לאבלות שבלב בוודאי שישנה סתירה, לכן "אבֵל אינו נוהג אבלותו ברגל".

ד. ניסוחו של הרב סולובייצ'יק נכון במצוות רבות, ובהן גם במנהגי האבלות על חורבן המקדש. עיקר האיסור אינו בבשר או יין, בתספורת או בכיבוס, אלא באבלות שבלב. אלא שמהות ההלכה היא שביטויים שבלב ילבשו גם צורה חיצונית, ויבואו לידי ביטוי במעשים.

בימים אלו עלינו להתאבל על החורבן הנורא ועל סילוק השכינה. עלינו להשתתף עם העיר והעם היושבים כשראשם חפוי. הלכה זו חייבת להיות מעוגנת באיסורים שמחד מבטאים הרגשה זו שבליבנו, ומאידך גורמים להרגשה זו שתבוא, אם חסרה היא.

ה. לכן מן הראוי, לדעתי, להוסיף להלכות ימים אלו איסורים רבים נוספים, שכולם ייאסרו אם באו "לתענוג" (כדברי הפוסקים על רחיצה). למשל אין ללון בימים אלו מחוץ לבית לשם תענוג, אין לאכול בימים אלו מחוץ לבית לשם תענוג ואין לטייל בימים אלו לשם תענוג ועוד.

ו. באם יתקבלו איסורים אלו, אולי אפשר להציע, בשלב שני, לצמצם בזהירות את מנהגי האבלות שאינם נוגעים כיום לענייני שמחה. כך, למשל, יש מקום לבחון האם בזמן הזה יש צד שמחה בלבישת בגד מכובס, בשמיעת מוזיקה מוקלטת כ"קולות רקע", או אף באכילת בשר. ושמא יש לחלק בפרטים אלו בין האיסורים מדין התלמוד, ככיבוס ב"שבוע שחל בו" ואכילת בשר בערב התענית, בהם יש יותר מקום להחמיר; לבין מנהגי האבלות שנוספו במרוצת הדורות, ובמיוחד בגולת אשכנז, בהם יש יותר מקום להקל.

אם כי יש מקום לזהירות רבה בשינוי המנהג, שהרי על מנהג זה אמר הרשב"א[2]: "מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר של ראשונים. ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם". ובכל זאת אפשר שדבריו לא נאמרו במקום בו אין שמחה באכילת בשר, וכאשר הקלה במנהגים מסוימים באה בד בבד עם החמרה במנהגים אחרים.

וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

------------

[1] גם בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי" (ח"ב עמ' קפח-קצ) מציע הגרי"ד חילוק זה. ושם מכנה את השמחה כ"קיום המצווה", ואת ביטויה בבשר ויין כ"מעשה המצווה".

[2] בתשובותיו, חלק א' סימן ש"ו. והובא בשו"ע או"ח תקנ"א, יא.