התקהלות בלתי חוקית
התקהלות בלתי חוקית

הספר החדש שבפתחו אנו עומדים, נקרא בלשון חז"ל "מִשְׁנֵה תורה". השם הזה מעיד על מהותו של הספר. הנאום הארוך של משה רבנו ממנו מורכב הספר, משמש כסוג של "לחם משנה" לספרים הקודמים.

בסעודות השבת, גם אדם שסועד לבד ובקושי מסיים לאכול חצי חלה, מברך על "לחם משנה" (שתי חלות) כדי לקיים את המצווה בשלמות. החלה הנוספת מהווה השלמה לחלה הראשונה. משמעות דומה לספר "משנה תורה": ספר דברים אינו מכיל מצוות חדשות. הפסוק הנפוץ ביותר בתורה – "וידבר ה' אל משה לאמר" – כלל לא מוזכר בספר הזה. ה' לא ציווה את משה בספר משנה תורה לומר לנו מצוות חדשות. נכון, בפרשות הבאות אנו עתידים לפגוש מצוות שלא הוזכרו בספרים הקודמים ("מוציא שם רע", "בן סורר ומורה" ועוד), אבל זה רק משום שמשה רצה ללמדם דווקא בכניסה לארץ. ציווין היה כבר במעמד הר סיני.

***

מצוות חדשות אין, אולם ספר משנה תורה כולו מלא בחידושים על המאורעות שהתרחשו בארבעים השנים האחרונות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך מופיעה כבר בפרשתנו, כשמשה מוכיח את בני ישראל ומזכיר את מה שקרה בחטא המרגלים (המאורע הראשון שארע בתשעה באב): "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ". רש"י מסביר שהתוכחה פה אינה על הבקשה עצמה, אלא על הדרך בה היא נעשתה: "'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם' – בעִרבוביא. ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים".

בפסוקים הקודמים משה מזכיר את המינויים שנעשו כדי לשמור על הסדר הטוב. שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות ומעליהם משה. ובכל זאת, כשהגיעה הדרישה לשלוח מרגלים, נוצרה אנדרלמוסיה שלמה. דחיפוֹת. אין שרי מאות ואין שרי עשרות. ילדים, מבוגרים וזקנים דוחפים אלו את אלו ורצים היישר למשה רבנו. זו הייתה נקודת ההתחלה של החטא. הסוף של הסיפור ידוע: "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". בני ישראל בכו בכייה של חינם שהמיטה עלינו בכייה לדורות עד היום.

לצד ההתקהלות הלא מסודרת שהייתה בחטא המרגלים, רש"י מזכיר התקהלות נוספת ומסודרת שהייתה בעם ישראל: מעמד הר סיני. חרדת הקודש שאחזה בבני ישראל לא אפשרה להם להמשיך ולשמוע את הקולות ישירות מבורא העולם והם נאלצו לגשת למשה ולבקש: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינו". ּשם, אומר רש"י, ההתקהלות הייתה מסודרת להפליא: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם (ורק אחר כך) וְזִקְנֵיכֶם". לא דחפתם. לא באתם "כולכם". ניגשתם בצורה מסודרת וביקשתם את מה שביקשתם.

מה הקשר? מה עניין חטא המרגלים להר סיני? הרי בפרשתנו משה עסוק בתוכחה ורש"י מוצא רמז בדבריו להתקהלות אחרת ומסודרת? בעל ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, תלמידו של המהר"ל) מסביר, שמשה רבנו רומז (כדרכו בפרשתנו) על תוכחה נוספת, עמוקה יותר. "למה הפכתם את היוצרות?", שואל משה את בני ישראל. "את הדחיפות ואת האהבה מקלקלת את השורה, רציתי לראות דווקא במעמד הר סיני. אבל אז משום מה הייתה לכם סבלנות וכבוד למבוגרים... אך כשעל הפרק עלתה שאלה של ירושת הארץ בה שום דבר לא יחסר לכם, פתאום ירהב הנער בזקן ונערים פני זקנים ילבינו. כשצריך לכבד, לא כיבדתם. וכשצריך להידחף, לא נדחפתם".

ה"כלי יקר" מסיים את דבריו על דור המדבר ורץ עם הפירוש הזה קדימה – אלינו: "ועד היום כך המידה בישראל, שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה. לפעמים, הכיבוד הוא כדי להקל מעליו וליתן עול התורה על חברו. וכשמגיע לעסק ממון, גלה כבוד מישראל. כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים".

***

בחודש אב תשס"ח, הגיע ראש ישיבת מיר-ברכפלד, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל לשכונת רמות בירושלים כדי למסור שיחת חיזוק לתושבי השכונה. השבוע, כשעלה בסערה השמימה, נזכרתי שיש בידיי קונטרס בו ערוכה השיחה שמסר אז והופתעתי לגלות שהדברים נראים כאילו נלקחו מאחד ההספדים שנישאו בהלווייתו.

אני מתנצל מראש – את מאור הפנים ואת החום בו נאמרו הדברים אי אפשר להוריד לכתב: "חז"ל אומרים ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו", פתח ר' אריה את דבריו. "על צער ואבל אומר הפסוק 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ'. העניין של הרגשת הלב הוא כדי להצטער על האבדה ולבקש רחמים. כשאין צער בלב, אי אפשר לבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל. ללא תחושת החיסרון, התפילה איננה נובעת מעומק הלב.

עלינו לבקש רחמים על הצדיקים ועל תלמידי החכמים שעמנו. אנו מתפללים בכל יום: 'על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך בית ישראל'. מי הם זקני עמך בית ישראל? הכוונה היא לתלמידי חכמים שחיים עמנו. אם תחושת הצער על סילוקן של צדיקים הייתה חודרת ללבנו, היינו מבקשים באמת רחמים. היינו מתחננים 'יהמו רחמיך ה' אלוקינו' – על הצדיקים, על החסידים, על זקני עמך בית ישראל, על פליטת סופריהם, על גרי הצדק ועלינו.

כדי להגיע למצב בו מבקשים 'יהמו רחמיך ה' אלוקינו', צריך שהלב עצמו תהיה בו המיה. שהלב שלנו יתמלא ברחמים. לאחר מכן נוכל לבקש מבורא העולם 'יהמו רחמיך ה'".

לתגובות: [email protected]