שוב נחשפה פרשה חדשה

לפעמים, דווקא הרצון של בני האדם לזכות לקדושה ולקרבה אלוקית, הוא זה שמוביל אותם לבלבול ולתוצאות הרסניות

ישראל מאיר , ט"ו באב תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

בקריאת התורה של שבת זו, ישנן שתי הוראות שלכאורה סותרות. האחת מופיעה בפרשה, והשנייה בהפטרה.

בפרשת השבוע מופיעה אזהרה שהייתה נחוצה מאוד בדורות קודמים: "פֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם". אין פה אזהרה לא לעבוד עבודה זרה, על כך כבר הזהירה התורה.

הכתוב מזהיר מהסתכלות על דברים שעלולים להביא לחטא החמור של עבודה זרה. תיזהר כשאתה מסתכל לשמיים, זה נראה מרשים, אבל אתה עלול לטעות!

ההפטרה ("נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי") דווקא מסתיימת בהוראה שנראית לגמרי הפוכה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". תסתכלו לשמיים. למרום. תראו מי ברא את הכול!

מה קורה פה? האם להסתכל לשמיים או לא? האם זה מעורר לאמונה או חלילה להיפך?

בהרבה דברים נשגבים, דברים שמימיים, דווקא הפוטנציאל לזכות בהשגה גבוהה, נושא בתוכו סכנה. גם התורה עצמה, שחז"ל קוראים לה "סם חיים", יכולה להרוג. אם האדם לא עוסק בה כראוי, אז – "נעשית לו סם המוות".

כשמסתכלים לשמיים אפשר לראות מי עומד מאחורי כל התמונה הנפלאה שאנו רואים. מי ברא את השמש, את הירח, את הכוכבים וכל צבא השמים. אפשר לראות "מי ברא אלה". אבל הסתכלות כזו, לכיוון גבוה, יכולה גם לקחת אותנו לכיוונים אחרים לגמרי, שליליים, של הערצת הפיזי והמוחשי. אדם יכול להסתכל לשמים ולעצור את המבט שלו בשמש, בירח, בכוכבים ובמה שמסביב להם. הכוחות המרשימים האלו עלולים למנוע ממנו לראות את מי שעומד מאחורי כל זה – את "מי ברא אלה".

אם מסתכלים על המציאות באמת, לעומק, רואים שכל פרט בבריאה מספר לנו מי הוא זה שברא אותה.

כפי הנראה, התדרוך של התורה למבט נכון, קיים לא רק כשמסתכלים על השמש והירח, אלא על כל דבר ודבר בבריאה – ובפרט כשמסתכלים על היצורים היותר גדולים וחשובים בבריאה: בני האדם.

לפעמים, דווקא הרצון של בני האדם לזכות לקדושה ולקרבה אלוקית, הוא זה שמוביל אותם לבלבול ולתוצאות הרסניות. ככל שהקדושה עוצמתית יותר, הבלבול מסוכן יותר. לא מעט פעמים אנו נתקלים בתופעות של יחידים ולפעמים של ציבור שבאין משים לב נוטים להפוך את האלוקי לאנושי ואת האנושי לאלוקי.

תמיד יהיה מי שיטען טענה שטותית ופורקת עול ויאמר: "אם כך, אם הקדושה מסוכנת, אז בשביל מה לקחת סיכון? עדיף לא להתקרב...". הרב אליהו דסלר זצ"ל מתאר מכתב שכתב לו תלמיד ישיבה בו הוא שואל אותו על כך: "אם לא זכה אדם הלומד תורה והיא נעשית לו סם המוות", כתב לו התלמיד, "אז מלכתחילה, בשביל מה להגיע למקום ה'מסוכן' הזה שנקרא בית מדרש?". הרב דסלר משיב לו (ולנו – בספר "מכתב מאליהו") שפשוט וברור שמי שאינו מתקרב בכלל, הרי הוא מפסיד את חייו וניזון מסם המוות. כשחז"ל אומרים שגם אדם שלומד תורה אם הוא "לא זכה נעשית לו סם המוות", הם מחדשים לנו שאפילו אדם הנמצא תדיר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, יכול להגיע למצב של לא זכה ואז התורה עצמה הופכה להיות לו סם המוות. העצוב הוא שמה שבטוח-בטוח היה קורה לו ממילא בשבתו בחוץ, קרה לו בסופו של דבר בשבתו בפנים. 

***

בתקופה האחרונה התפרסמו כל מיני מקרים לא נעימים שהתרחשו גם בבית ספרנו. "לחכימא, די ברמיזא". יש את אלו שנכנסים לפרטי פרטים ונהנים לפרסם, כביכול ברמיזא, פרטים צהובים שממש לא צריך להיות חכימא כדי להבינם על בורים. הם תמיד טורחים לציין שמחמת הקפדתם על צניעות, הם מפרסמים רק "מעט שבמעט"... אשרי המאמין.

אבל יש סוג אחר, כאלו שעומדים בכאב מן הצד ומוצאים את עצמם שוב ושוב בתפקיד ה"דובר". הם טורחים להסביר לאלה ששואלים אותם על כך (ולמעשה גם לעצמם) שזה "לא כולם", ובכלל, סטטיסטית הרי ברור ש"אצלכם החילונים" זה קורה הרבה הרבה יותר.

כדי לדברר נכון פרשות מסובכות כאלו, לא צריך להתעמק בהן ובפרטיהן יתר על המידה, אלא לעיין היטב בפרשות התורה ולראות שגם על התופעות שהתגלו לאחרונה, כרגיל, התורה היא זו שדברה ראשונה. המקרים המצערים רחוקים מלפקפק על מציאותה ועל נחיצותה, ההיפך הנכון: הם קוראים לנו לעיין בה יותר. ללמוד את פרשותיה לעומק ולזהות את התשובות האמתיות שהיא מספקת.