הראי"ה ולימוד התנ"ך בגובה העיניים

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ז באב תשע"ו

יהדות הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

"על כן ניתנה "תורה שבכתב" בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל על כל פנים לפי ערכו, כי לעניין מצות תלמוד תורה אפילו אינו מבין כראוי מכל מקום מצוה היא". [מדבר שור עמ' קסב]

על ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה כותב הראי"ה בספרו "מדבר שור" (דרוש יז) שלפני עלות משה להר סיני מסופר בתורה (שמות כד): "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' " ואחר כך כתוב: "ויכתוב משה את כל דברי ה'". ונשאלת השאלה מדוע היה צריך למסור את דבר ה' בצורה כפולה: תחילה בעל פה ("ויספר") ואחר כך בכתב ("ויכתוב")? את הכפילות הזו מסביר הראי"ה קוק בספרו (שם) על פי דרשת חז"ל (ברכות ה א): "התורה והמצווה – התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה".

מדבריהם משמע שיש הבדל במטרות של "תורה שבכתב" למטרות של "תורה שבע"פ". תורה שבע"פ מכוונת לשמירת המעשה ("המצוה") ואילו תורה שבכתב ("התורה") מכוונת לידיעת התורה, ולכל אחת מהמטרות הללו מגיעים בדרך אחרת: ידיעת התורה שבחלק שבעל פה שעניינה היא ההוראה למעשה, הדרישה העיקרית היא שהלומד יכווין את האמת כדי שלא יורה חס וחלילה שלא כהלכה ויכשיל בכך את האחרים בתורתו.

משאין כן לימוד תורה שבכתב, שתכלית הלימוד שלה הוא לשם ידיעה בלבד, לכן האדם הלומד תורה שבכתב מקיים את המצווה הזו אפילו אם אינו מכווין האמת, כמו שאמרו חז"ל (שהש"ר ב): "אפילו עם הארץ שקורא ל"אהבה" –"איבה", כגון במקום 'ואהבת' אומר 'ואייבת' עליו הכתוב אומר 'ודילוגו עלי אהבה'."

והנה כדי לרכוש ידיעה ברורה ונכונה בתורה כדי להורות חוקי ה' למעשה ודאי צריך לכך דעה שלימה ורחבה מאוד, שאי אפשר להשיגה אלא רק אחר עמל גדול בתורה, דבר שרק יחידים העמלים ומעמיקים בהבנת התורה יכולים לעמוד בה. ומפני שהתורה שבעל פה ניתנה לתכלית ההדרכה המעשית, על כן ניתנה דווקא בעל פה כדי שלא יוכלו לזכות לה אלא אחר עמל גדול ושימוש חכמים, מה שמבטיח שההוראה המעשית תהיה נכונה ואמתית. שאילו הדברים שנמסרו למשה בעל פה היו מופיעים בכתב הייתה סכנה שכל אחד שיודע קרוא היה קופץ להורות כפי שיראה לו שכלו לפי שעה בלא העמקה ועיון וללא שימוש חכמים.

לפיכך ניתנה התורה שממנה למעשה תוצאות דווקא בעל-פה שיוכלו לזכות בה דווקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, מה שיבטיח שההוראה לקיום המעשי ישמר כראוי. ובצדק אמרו חז"ל על תורה שבעל פה (גטין ס ב): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה". אולם יחד עם התועלת שיש לשמירת המעשה בנתינת התורה בעל פה, יש עמה גם חסרון שהיא מונעת את התרחבות הכמותית של ידיעת התורה בציבור הרחב של כלל האומה. כי בלימוד תורה שבע"פ יוכלו רק יחידים להתחבר לתורה.

על כן למילוי החיסרון הזה ניתנה לישראל גם תורה שבכתב כדי שכל מי שירצה לזכות גם הוא בידיעת התורה יוכל לזכות בכך דרך תורה שבכתב, "גם אם הבנתו את התורה תהיה לפי ערכו" (ובלשון השגורה: "בגובה העיניים שלו") כי לעניין מצוות תלמוד תורה מקיים הלומד את המצווה הזו אפילו אם אינו מבין את מה שלומד כראוי, כמו שאמרו (ע"ז יט א): "ליגרס איניש ואע"ג דלא ידע מאי קאמר".

ואכן לאחרונה ניטש ויכוח גדול האם אפשר ללמוד תנ"ך בגובה העינים של הלומד – מדברי הראי"ה הללו שכתב [מדבר שור עמ' קסב]: "על כן ניתנה "תורה שבכתב" בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל על כל פנים לפי ערכו, כי לעניין מצות תלמוד תורה אפילו אינו מבין כראוי מכל מקום מצוה היא". משמע שגם אם הבנתו של האדם את התורה שבכתב אינה לאמיתה של תורה הוא מקיים מצות תלמוד תורה. והם הם דברי המהר"ל (בהקדמתו ל'תפארת ישראל') מדוע ברכת התורה היא "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה", מפני שגם אם הלומד אינו מכוון לאמת אין ברכתו ברכה לבטלה, מפני שהמצווה היא לעסוק.

וכדברים הללו כתב גם הרמח"ל (בספרו "דרך ה'" ח"ד פ"ב ו]. : "שרז גדול גילו לנו חכמינו שאפילו הרשעים אילו לא היו עוזבים את תלמוד התורה סוף שהיו חוזרים למוטב ועל זה אמרו (איכה רבה): 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו' - מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב" מקור נוסף של הראי"ה שיש ערך של לימוד תורה גם אם הוא נעשה בגובה העיניים יש בספרו "עין איה" [שבת דף כו עמ' א] במחלוקת רבי טרפון ורבי יוחנן בן נורי באיזה שמן מדליקים נרות שבת.

ויש שם ארבע קבוצות של אנשים והראי"ה מסביר מחלוקתם לעניין לימוד התורה (עיין שם דבריו באריכות) והוא כולל בכלל לומדי התורה גם "אנשים כאלה שכל כך השתקעו והתרגלו בחכמות המורגשות על ידי חכמי האומות עד שאי אפשר להמשיכם לדברי תורה כי אם על ידי הצעת דברים מחכמות אנושיות ששורשן אינו רוח ה' השופע על יראיו ונביאיו כי אם רעיון לבב אדם העלול לשגיאה ודמיון כוזב (הדבר מזכיר לנו "תנ"ך בגובה העיניים") לימוד זה דומה לשמן הצנונות שטעמו מר וגס, ועם זאת אין לפסול את האור היוצא ממנו וגם הוא "יוכל להאיר ולהזהיר", לכן גם דרך זו רצויה למי שלא זכה להציץ בגנזי תורה, בטהרתה של סתרי תורה במעלה מעולה.

ואכן אנשי אלכסנדריה על ידי תורה הדומה לשמן הצנונות הגדילו הבנת התורה על פי דרכם. וממשיך שם הראי"ה שיש "עוד למטה מהם אנשים שהם במדרגה יותר נמוכה, שעיקר השכלתם אינה כי אם חכמות חול טבעיות הממוזגות בדמיונות אנושיים, (ללא כל זיקה לתורה) אלא שהם חפצים שיחד עם ידיעתם הכללית להיות הולכים בדרך ישרה בדרכה של תורה, והם דומים ל"אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט". ועליהם כותב הראי"ה: "ואעפ"י שהם משעשים את נפשם על פי הרגלם בדברים כלליים מבארות אנושיים, אין להזניחם כי אם לקרבם ולחזקם". חבל שכל אלו שרוממות הרב קוק בגרונם מתעלמים מדבריו אלו של הראי"ה.