בין "צו אחד" ל"בצלם" ו"שוברים שתיקה"

אבישי גרינצייג , כ"א באב תשע"ו

אבישי גרינצייג
אבישי גרינצייג
צילום: פרטי

"נו, עכשיו אתה סוף סוף אתה מבין למה צריך את שוברים שתיקה ואת בצלם", כתב לי חבר והוסיף: "במקום להיאבק בשוברים שתיקה, מדינת ישראל הייתה צריכה לממן את הארגון החשוב הזה. רק ארגונים כאלה ישמרו על מוסריותו של צה"ל וימנעו טיוחים והשתקות".

דברי החבר המשתייך כמובן לצד שמאל של המפה, נכתבו בעקבות חשיפת המקרה שבו טירונים בהנדסה קרבית הוכרחו בניגוד גמור לפקודות לגלח את זקנם כתנאי ליציאתם הביתה לשבת. המקרה נחשף וטופל על ידי הצבא רק לאחר שהעמותה החדשה והשנויה במחלוקת "צו אחד" נכנסה בעובי הקורה ופרסמה את התקרית בתקשורת.

ובכן, החבר צודק: אכן צו אחד הוכיחה שמפקדי צה"ל יודעים לטייח, שיכולות להיות עוולות מושתקות. דובר צה"ל ואף הרמטכ"ל, כמו כל אנשי ציבור, עשויים להצהיר הצהרות שאינן מדויקות בלשון המעטה עד כדי שקריות ולא נכונות בעליל (אם נוותר על לשון ההמעטה) משיקולים שונים.

החבר צודק בהוכחה אך טועה בהבנה הקריטית של ההבדל בין צו אחד ועמותות אחרות לבין שוברים שתיקה ובצלם. ברור לכולנו שללא מצלמות חיילי צה"ל מתנהלים אחרת מאיך שהם מתנהלים ומתפקדים כאשר הם יודעים שמצלמה מתעדת כל תנועה וכל פעולה שלהם.

לכאורה אם כן טוב מאוד שבצלם יתעדו את פעילות צה"ל בשטחים, ושוברים שתיקה יחשפו בתקשורת מקרים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי צה"ל.

אז זהו, שלא. יצחק רבין טבע את הביטוי המפורסם "בלי בג"ץ ובלי בצלם". רבין בנאום בשנת 1994 ניסה להצדיק את הסכמי אוסלו: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס, בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה".

כלומר, גם רבין איש השמאל ידע שאי אפשר לנצח את החמאס, כאשר הדרג המדיני והדרג המבצעי כפוף לבצלם ולבג"ץ. רבין האמין ברעיון האוילי שהפתרון לכבילת הידיים טמון בנתינת הסמכות למשטרה הפלסטינית, שהיא תכניע את חמאס וכך יפרוץ השלום. אך על כל פנים העיקרון ודאי נכון. רבין נהג כך בעצמו כאשר גירש 415 מחבלי חמאס והגי'האד האיסלאמי ללבנון, ללא הודעה מוקדמת למשפחות וללא אפשרות להגיש עתירה לבג"ץ.

המשפט הציני "מותר לגנוב אסור להיתפס" נכון מאוד במציאות של צה"ל בשטחים. כאשר הצד השני לא מקפיד על טוהר הנשק ומשתמש באזרחיו כבני ערובה ומפר שוב ושוב את החוק הבין-לאומי אין שום הגיון בהושטת הלחי השניה לחמאס. אלא מה? הדרג המדיני לא יכול לעמוד בפני הלחץ הבין-לאומי, לכן אסור להיתפס. 

שוברים שתיקה ובצלם חושפים מציאות המתרחשת יום יום בשטחים. עיתונאי הארץ ואיש השמאל הקיצוני גדעון לוי צדק בביקורת שלו על התדהמה סביב התיעוד של אלאור אזריה יורה במחבל. הוא תקף את הצביעות בהתייחסות לאלאור אזריה כאל "חייל שסרח" כאשר ידוע לכל שחיילי צה"ל מוציאים להורג מחבלים כאשר היה אפשר להסתפק בניטרולם.

שוב, גדעון לוי צודק ברמת העובדות, אך טועה לחלוטין בגישתו הנאורה.

אף אחד לא באמת מאמין שהירי של אלאור אזריה במחבל ה"ספק מנוטרל" הוא אירוע יוצא דופן באמת. הוא יוצא דופן אך ורק בעובדה שהוא תועד והוסרט. הבעיה מתחילה ונגמרת בתיעוד.

עמותת צו אחד או עמותות דומות אחרות לא מאיימות על מטרות צה"ל. אפשר לתמוך בפעילותה של צו אחד, ואפשר לחלוק עליה. אפשר להסכים עם האג'נדה שהיא מציעה, ואפשר לחלוק עליה.

אך כל השוואה בינה לבין שוברים שתיקה היא פסולה לחלוטין. אם אכן מפקדים בצה"ל עוברים על החוק ועל הפקודות, טוב מאוד שהמקרה ייחשף לאור השמש אם המקרה לא קיבל טיפול בתוך צה"ל. חשיפת שחיתות היא קריטית למדינה דמוקרטית ולצבא במדינה דמוקרטית. לא כן במקרה של שוברים שתיקה ובצלם. החשיפה לאור השמש בתיעודים של מצלמות בצלם לא פותרת את הבעיה אלא יוצרת אותה. היא כובלת את ידי הלוחמים, ומסכנת את חייהם.