העדות על עתיד המדינה

מתנאל חי גלעדי , כ"ה באב תשע"ו

מתנאל חי גלעדי
מתנאל חי גלעדי
צילום: עצמי

זה שנים שהשיח הציבורי בעתות מלחמה כבר אינו נסוב סביב השאלה את מי נדרשנו להציל ובעבור מה נלחמנו אלא איזה מחיר נאלצנו לגבות מהצד השני כדי לעשות זאת.

במקום להתעסק במלחמה הלאומית שמדינת ישראל עומדת מולה – אנו נשאבים אל הדרישה העולמית להציג כמה התחשבנו וכמה השתדלנו לפגוע כמה שפחות באויבנו ומבקשי רעתנו. זאת, מתוך הנחה שהמלחמה בשטח מושפעת באופן ישיר מלחץ האומות ודרישתם שהמלחמה לא תהיה מדיי כואבת ותזיז אותם חלילה מכיסא האדישות על מנת להתערב בסכסוך.

התוצאה הישירה והמשמעותית היא שעל אף היותנו אחת המדינות המאוימות ביותר על ידי טרור -אנו מנסים כל הזמן להימנע ממלחמה ישירה בו. לפני כשבוע פרסמה כאן חברת הכנסת ציפי לבני ביחס לגירוש מגוש קטיף שמלחמה עושה הצבא ולא משפחות עם ילדים. במדינה אחרת היא יכולה להיות צודקת, אבל התנהלות המדינה בעשרות השנים האחרונות מוכיחה שהמלחמה בטרור מתבצעת מתוך הכרחים קיצוניים בלבד הבאים מקרב העם ולא מתוך רצון אמיתי למלחמה בטרור המאיים על ביטחוננו ומיגורו.

נפגעי הטרור העצמי

כפי שהיא מתבצעת בשנים האחרונות, המלחמה בטרור אינה מלחמה ישירה נגד מחבלים או משלחיהם, אלא מלחמה בתחושה הסובייקטיבית שלנו, האזרחים, שיש טרור. כלומר, הבעיה היא לא בטרוריסטים עצמם, אלא שבכך שאנו סובלים ממעשיהם. הטרוריסט? הוא מסכן, עם חיים כמו שלו – כולנו בוודאי הרי היינו כמוהו. זאת, עד שהוא מפריע לשלוות חיינו הפרטיים ומכריח אותנו להיכנס למקלטים ולהשיב מלחמה. ניתן לראות זאת למשל בהתייחסות לניסיונות פיגוע שנכשלו. מבחינה מדינית ותקשורתית וביחס לכל פיגוע שצלח היחס הוא סלחני למדיי. בשניהם ההבדל אינו מצד הטרוריסט ומשלחיו, אלא מצד רמת ההצלחה שלו בפועל – מצד גודל הפגיעה והזעזוע שהצליח להסב לנו. הטרוריסט הוא אותו טרוריסט עם השאיפות לחיסול מדינת היהודים ואזרחיה.

תפיסה כללית זו נובעת מן הטענה שתפסה תאוצה מחרידה בשנים האחרונות כאילו זה לא שאנו צודקים במאבקנו – אין כאן אמת אחת או טובים ורעים, אין כאן פוגע ונפגע, אין כאן את אזרחי המדינה הרוצים חיי שלום מצד אחד וטרוריסטים צמאי דם שבאים לתוקפם מן הצד השני. במקום זאת, יש את הסיפור היהודי-ישראלי ויש את הסיפור("נרטיב") הערבי. כל אחד רואה את הדברים אחרת ורק במקרה נקלענו למאבק החריף הזה שכל שנותר הוא "לנהלו בחכמה".

באימוץ תפיסה זו בפועל על ידי קובעי המדיניות מזדעזע יסוד קיומו של העם היהודי על אדמתו, מדינת ישראל נחשפת לפגיעות ביטחוניות ומדיניות כאחד ונגבים מאיתנו מחירים כבדים בחיי אדם ובנפש האומה.

עדות של אלופים

כשנפתח עניינו של החייל אלאור אזריה בתקשורת – השיח כולו היה סביב "המחבל המסכן" שקיפח את חייו על ידי "החייל היורה מחברון". לפתע, באים לאחרונה קצינים בכירים עד למאוד ומשנים את תמונת המצב. הם מגלים לנו את סודותיה הפנימיים של המלחמה ומספרים לנו איך נלחמים באמת בטרור. עדותם של האלופים מסכמת את תורת הלחימה כשבראש ובראשונה הערך המרכזי הוא הגנה על אזרחי המדינה המותקפת. כדי לבצע זאת, תפקידו של הלוחם הוא לעקור את הסכנה מהשורש בזמן אמת. תפקיד הלוחם אינו מיגור תחושת הטרור בלבד, אלא מיגור הטרור, כלומר - הסכנה עצמה.

משפטו של אלאור עזריה שעודנו תופס כותרות, הוא לא משפטו הפרטי של חייל שנטען כי סרח או פעל כמצופה ממנו. הוא משפט על עתידה של המדינה. אותם אלופים במילואים שהתייצבו ובאו להעיד למען החייל משפיעים בעדותם באופן ישיר על ביטחון מדינת ישראל ושיקום התודעה המלחמתית. הם מונעים מתרבות שיח ממאירה, טועה ומטעה, להביא לשיתוק חיילי צה"ל מפגיעה במחבלים צמאי דם בדמות אדם הרוצים לפגוע בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה.