מי מפחד מהמדינה היהודית?

לא צריך לשכנע אותי ברעיון המדינה היהודית. בלי זה אין ציונות. לא המילה דמוקרטיה עברה כחוט השני במגילת העצמאות אלא הרעיון של בית לאומי לעם היהודי.

ד"ר יועז הנדל , כ"ו באב תשע"ו

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

למה הפסקתי לדרוש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית? בעיקר בגלל שזו עבודה בעיניים.

אני מודע לכך שרבים בישראל עוסקים בדרישה הזו – מבנימין נתניהו ובוגי יעלון ועד ארי שביט ועמיתי לעיתון בן־דרור ימיני. אני כבר לא, כיוון שאחרי כל כך הרבה שנים נדמה שזה לא משנה דבר.

לא צריך לשכנע אותי ברעיון המדינה היהודית. בלי זה אין ציונות. לא המילה דמוקרטיה עברה כחוט השני במגילת העצמאות אלא הרעיון של בית לאומי לעם היהודי. הדמוקרטיה באה לאחר מכן. ערכיה הפכו קדושים כי אנחנו, היהודים, לא יודעים להסתדר אחד עם השני, רק עם זהותנו הלאומית והדתית.

בראייה לאחור לא משנה מי המציא את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית או למה עשה זאת. בשורה התחתונה הדרישה הזו היא תנאי פתיחה בסיסי למי שמאמין בהסכמי שלום. וכאן טמונה ההסתייגות שלי מהדרישה שהפלסטינים יכירו בנו: אני לא מאמין בהסכם אפשרי. לא מתוך רוח נבואה ולא בשל ההבטחה מהתנ"ך, אלא מתוך ניתוח קר של המצב באזורנו.

מתוך אותה התבוננות הפכתי אפיקורס לגבי היכולת לחתום עם הפלסטינים על הסכם כלשהו שיחזיק מעמד. וכאן ראוי גילו נאות: מעולם לא הייתי אופטימי לגבי הפלסטינים, אלא שעכשיו אני אפילו כבר לא פסימי. כחוקר או כצופה אני מתבונן בגופה שכבר מזמן התקררה, בעוד המספידים מדברים על תכונותיה כאדם חי ופעיל.

כאן מגיע החלק שמטריד אותי בדרישה מאותה גופה שנקראת "הסכם עם הפלסטינים": בעוד אלה נדרשים להכיר בישראל כמדינה יהודית, אנחנו עצמנו מתחמקים מלהכיר בה ככזאת. ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית היא מטבע עובר לסוחר, אלא שהוא עובר בתוך שקית אטומה ואין מי שמעז להוציא ולבחון אותו.

חוק היסוד "מדינת הלאום של העם היהודי" לא עובר בכנסת ישראל למרות שמכהנת כאן בימים אלה ממשלה ימנית ולאומית. אחרי אינספור ויכוחים פוליטיים והצהרות אמונים – אפילו הוועדות בנושא נעלמו – איש לא מתאמץ, ולוּ למראית עין, להראות שהוא עוסק בחוק החשוב הזה.

למה זה טוב? שאלו אותי בעבר. ובכן, כדי להגדיר ולענות על שאלות שאנחנו לא מעזים לעסוק בהן. לתת מענה למה קיים חוק השבות, מדוע אנחנו מתנגדים לאיחוד משפחות של פלסטינים (לא רק מסיבות ביטחוניות), למה צריך מוסדות לאומיים העוסקים בהחזקת קרקעות העם היהודי ומדוע הכנסת ובתי המשפט מתנהלים בעברית בלבד (כשלכאורה יש פה שתי שפות רשמיות). כל השאלות האלה אמורות להיות מלובנות במסגרת חוקה, וכשאין חוקה אז במסגרת חוק יסוד.

ולא רק זאת, אלא גם השאלה מה אחריותה של מדינה יהודית או מדינת היהודים לגבי התפוצות בעולם? כיוון שהמפלגות החרדיות הפכו למוקצים את הרפורמים והקונסרבטיבים – שרוב יהודי ארה”ב נמנים עימם – אין ברירה אלא שהמדינה תקבע את מקומם של הזרמים הללו. הרי אי־אפשר לסמוך על תרומתם "להסברה" ולהדיר אותם "מהחיים עצמם".

ומה לגבי השבת – כיצד היא אמורה להיראות במרחב הציבורי? בישראל יש יותר ויותר בתי עסק, קניונים ואף תחבורה ציבורית שפועלים בשבת. המשבר המדומה סביב העבודות ברכבת בתל־אביב רק ממחיש את האבסורד שבעסקנות הדתית: זו שעוצמת את עיניה מול עוולות וחטאים, אבל מרכזת מאמץ פוליטי לעשות סיבוב כשיש איזה אירוע נקודתי מתוקשר. למה לא לשאול את עצמנו אחת ולתמיד מה זה אומר “שבת וצביונה” (לטעמי, עונה על כך אמנת גביזון־מידן) במקום להסתמך על ה“סטטוס־קוו” שאינו ברור לאיש?

ממי באמת אני צריך את ההכרה במדינה יהודית – מהפלסטינים או מממשלת ישראל? ממה מפחדים אלה שמאמינים בהסכמי שלום, ואלה כמוני שלא מאמינים בהם? הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית אסור שתיעלם, גם אם היא נדרשת רק מעצמנו.

מתוך "ידיעות אחרונות"