תקופת הדפוס

פרופ´ הלל ויס , כ"ו באב תשע"ו

הלל וייס
הלל וייס
צילום: עצמי

תינוקות ישראל היו שקועים במלבן הלבנים, בתבנית דפוס החימר הטובעני ממנו בנו ערי המסכנות במצרים, וכך עד היום הזה. כל אחד בדפוסו. הנביא והעם.

בשירו 'שיר אשר זעקתי', במחזור "רחובות הנהר" כותב אורי צבי גרינברג: "וַיְהִי גּוֹרָלִי - גּוֹרָלוֹ שֶׁל חוֹזֵה:/ אֲנִי קִרְבְּכֶם וְאַתֶּם לִי קִבְרִי:/ כְּמִין אֲדָמָה שֶׁל בְּשָׂרִים גּוּפֵיכֶם/ וּבַקֶּבֶר הַזֶּה אֲנִי הוֹלֵךְ וְזוֹעֵק/ זַעֲקַת חוֹזֵה קָבוּר חַי בְּעַמּוֹ,/ וּבְעֹמֶק הַקֶּבֶר הַזֶּה מַגְבִּיר קוֹל/ שִׁיר הֶסַּח הַדַּעַת שֶׁל כּוֹפְרִים וּנְמוּשׁוֹת: שֶׁהֵם שַׁלִּיטִים עַל הַשֶּׁטַח מֵעַל" (גרינברג, 1951: 38).

נוצרת מקבילה כמו מאליה בין ירמיהו לבין שארית הפליטה שגלתה למצרים וכבר שקעה בטיט היון, כמו בירושלים החרבה חזרה והקטירה למלכת שמים ואפתה לה כוונים ושבה על עקב בשתה. חזרה לדפוסה ויחד עם זאת מנסה גלות מצרים לשדל הנביא להיות בבא-בובה. להינבא כרצונם ולתועלתם.

ניתן היה לשער שהעם והנביא, כל אחד ממקומו, למדו לקחים לאחר השואה שבאה עליהם. יצאו מן המלכוד הטראגי שכל אחד מהם נתון בו. למדו לקח.

הנביא שאינו יכול לכבוש את נבואתו מכוח דבר ה' הבוער בעצמותיו, בא להוכיח העם שירד למצרים, לקרוא לעם לשוב אל ירושלים ולהיכנע למלך בבל או לפחות לקבל את עולו של מלך בבל במצרים, זאת מלאחר שלפי נבואתו, המומחזת בסמל פתח פרעה, נבוכדנצר יביס את פרעה מלך מצרים.

הנביא כאילו נמצא עדיין ערב החורבן ולא לאחריו. גם הנביא לא למד לקח ואינו יכול ללמוד לקח - שאין עם מי לדבר ולא ניתן להשיב לב העם שפנה אחורנית. גם העם חוזר על דפוסי ההתנהגות הקודמים. מהמר הימורים פוליטיים נוחים, נהנתן, מתבולל. סדרת אסונות וזוועות ורציחות שבאה לאחר החורבן כמו פרשת גדליהו בן אחיקם - שריד לבית דוד שנשלח על ידי מלך בבל ונרצח, הדי הפרשה וספיחיה מתגלגלים למצרים ומשקיעים את העם בגלותו לכמה אלפי שנים. גם לאחר שישוב לארץ ישראל לאחר קום המדינה עדיין תשוב הגלות עמו בטרם ישוב אל קונו.

ירמיהו כידוע ירד כדי להחזיר את עשרת השבטים ולא רק את הגולים האחרונים ואין ידוע מה עלתה בידו.

למרות קיבוץ הגלויות, הגלות נקבצה עמנו וירמיהו עדיין מטרה לחצים כדרך הנביא, כל נביא בחצר המטרה.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך