צמרת צה"ל אישרה לאחרונה שורה של מינויים בכירים, בהם מפקדי חטיבות, ראשי מטות ושאר תפקידי פיקוד בכיר. האנשים הללו, הם צה"ל של מחר, כיון שחלקם יתפסו בעוד זמן לא רב את הכיסאות סביב שולחן המטכ"ל.

ובכל זאת, אף אחד לא התעניין מי ומי ההולכים. שום עיתון לא בחר לערוך בירור על זהותו של מח"ט צנחנים הנכנס, תפקיד שידוע לכל שאליו בוחרים רק את מי שסומן להגיע רחוק. גם מפקד חטיבת גולני הנכנס ומפקד חטיבת הקומנדו זכו להתעניינות מעטה במיוחד.

רק שני מינויים תפסו את תשומת הלב התקשורתית בצורה בלתי פרופורציונלית בעליל: מינויו של הרב אייל קרים לתפקיד הרבצ"ר, ומינויו של צביקה פאיראיזן לתפקיד מפקד חיל החינוך, הקח"ר. על פי הניפוח התקשורתי שנעשה סביב מינויים כל כך שוליים לכאורה בעולם הצבאי, אפשר היה לחשוב שללא ספק תמו מלחמות ישראל. ביום שבו זהותו של מפקד חטיבת הקומנדו הנכנס לא מעניינת איש ולעומתו הרבצ"ר הנכנס מקבל שני עמודי שער בידיעות אחרונות כתוצאה מחיטוט בארכיוני שאלות הלכתיות באתר מגזרי, זהו לנו סימן מובהק לתהליך חשוב מאין כמוהו שמתרחש לנו ממש מול העיניים.

כנראה שיותר ויותר אנשים מבינים את החשיבות של ההשפעה החינוכית ערכית על צה"ל ומפקדיו. לארגוני שמאל ההבנה הזו חשובה שבעתיים, הם הרי איבדו את אמון רוב העם במערכות הבחירות וחוץ מאחיזה בהגה מערכת המשפט, נותרה בידם אופציה כמעט אחרונה כיצד להשפיע על הלך הרוח בעם היושב בציון: צה"ל. החשבון פשוט ביותר: הקובע את הטון והמחיר בשוק הדעות בצה"ל, הוא זה שיקבע את הגדרות הפוליטיקלי קורקט ואת הנורמות הערכיות במרחב הציבורי האזרחי, כי צה"ל נמצא בקונצנזוס לאומי, ועיני האומה כולה נשואות אל הצבא הצועד בראש המחנה.

השיטה היא להכריע בסוגיות ציבוריות הרות משקל, בתוך צה"ל. כך, אם חיילי צה"ל מתנדבים עם מסתננים, סימן שזה עניין לגטימי. לכן יקחו את החיילים לצבוע את המועדון של הקהילה הלהטבי"ת כדי להבהיר בצורה ברורה מהי עמדתו של צה"ל כלפי הקהילה, שאף אחד לא יטעה. אפילו בסוגיה שבערה כאן בסוף השבוע האחרון אודות השבתת העבודות ברכבת ישראל בשבת מיד היה מי שדאג לשים את חיילי צה"ל בפרונט: איך יגיעו החיילים לביתם, ומה יעשו החיילים המסכנים שצריכים להתייצב בזמן ביחידותיהם.

ב'יש עתיד' כבר בנו מערך טרמפים בניגוד לחוק וב'ידיעות אחרונות' הזדרזו לציין שחיילים עם כיפה לראשם גם סבורים שצריך לקיים את העבודות בשבת, כאומרים, אם כך, ודאי שמותר לעבוד בשבת, שהר כך פסק חייל בן שמונה עשרה עם כיפה לראשו. עיתון הארץ הבין את העיקרון הזה הדק היטב והוא מנהל כבר עשר שנים מלחמת חורמה סביב החינוך והרבנות בצה"ל בסדרת כתבות יומיומית שנועדה להכתיב סדר יום ערכי חדש בצה"ל.

זו גם הסיבה מדוע עיני הכל נשואות למשפטו של הלוחם אלאור אזריה שנקלע למלחמת שתי תרבויות שמתנהלת מעל גבו הצעיר. אם הייתה צופה בקרנבל שדרת הפיקוד של העשורים הראשונים למדינה, דיין, רחבעם זאבי, עוזי נרקיס, חיים בר לב ושאר אלופי צה"ל, הם היו מסתכלים בנו בגיחוך: בסך הכל חייל הרג מחבל, על מה כל המהומה? בזמן שאתם מתפלפלים חצי שנה במשפט רווי עורכי דין שעולים למשלם המיסים מיליוני שקלים עבור עדי תביעה מגויסים , אריק שרון וחייליו כבר הספיקו לפרק עשרה כפרים של חפים בפעולות תגמול.

אין זאת אלא, שהציבור הישראלי חש ששאלת אשמתו או חפותו של אזריה עמוקה יותר: מדובר בשאלת הלגיטימיות שלנו לשהות בחברון ולהילחם עליה, מדובר כאן בשאלת הלגיטימיות שלנו לעמוד על שלנו, ובשאלת הלגיטימיות לדבר בגלוי על ניצחון במלחמה והכרעת האויב גם בעידן של פרחים, שלום ופוסט מודרניזם. זהו עידן בו יוכרע האם חיסולו של האויב מהוה פעולה מוסרית כפי שהיה ברור בימי משה דיין או שמא מדובר ברצח נורא שיש למנוע בכל מחיר, והמוסר נמצא בהתנדבות אצל נזקקים בני עם אחר בדרום תל אביב. זהו עידן שבו מובן לכל שהשפעתה של הרוח משמעותית הרבה יותר מהשפעת הכוח, רק השאלה היא, לאן בעצם הרוח נושבת.