הגיע הזמן לברוח למקלטים!

כמה רמזים צריך כדי לומר לנו שחודש "אלול" קיים? מה אמר רבי אריה לוין זצ"ל, לפני שמונים שנה בדיוק, כשתמה שנת האבל על רבו הראי"ה קוק זצ"ל?

ישראל מאיר , ו' באלול תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

"אִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ – אֵלֶיךָ

וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ – בְּצִלֶּךָ"

(רבי שלמה אבן גבירול)

1.

ראשי התיבות המפורסמים של "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", הם רק טיפה אחת בים הרמזים שמוצאים הראשונים וגדולי האחרונים על חודש אלול. הפרשנים מביאים עוד ועוד רמזים – ראשי תיבות או צירופי מילים – בהם ניתן למצוא קשר לחודש הרחמים והסליחות.

הנה כמה דוגמאות:

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ-וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ" (בעל הטורים).

"וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ-לְרֵעֵהוּ-וּמַתָּנוֹת-לָאֶבְיוֹנִים" (מובא בקיצור שולחן ערוך).

רמז נוסף ו"מקורי" למדי מוצא ה"אבודרהם" בפסוק "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב". צירוף המילים "גואל-ולשבי", יוצר את המילה "אלול".

ה"שפת אמת" מביא רמז מן הפסוק בתהילים: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ". הקְרי ("לו") והכתיב ("לא") בפסוק, מרכיבים את המילה "אלול". 

רמז נוסף ואחרון בלקט הזה, הוא בשם האר"י הקדוש שמוצא רמז בפרשת ערי מקלט בה כתוב: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה-לְיָדוֹ-וְשַׂמְתִּי-לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה".

כל רמז מפְנה את הזרקור על נקודה אחרת בתהליך התשובה. אחד מרמז ומדגיש על בין אדם לחברו – "משלוח מנות". השני מדבר על אהבה וקרבה לבורא העולם ומתגלה לנו, איך לא, בשיר השירים – "אני לדודי". השלישי מרמז על הסרת ערלת הלב – "ומל ה' אלקיך את לבבך" וכן על זו הדרך יש להבין את הקשר שיש בין הרמז ובין החודש המיוחד בו אנו נמצאים. ובכל זאת, ישנו קושי אחד שקשור לכל הרשימה הארוכה (והחלקית) הזו: עצם העובדה שיש כל כך הרבה רמזים – דווקא רמזים – תמוהה מאוד.

אין עוד דבר בכל התורה שנרמז כל כך הרבה פעמים. ברור שיש פה נקודה ששייכת דווקא לחודש הזה. הרי כל ילד יכול למצוא עשרות או מאות ראשי תיבות לחודש "אב" למשל. ובכל זאת, לא ראינו שמישהו הביא דוגמאות לכך. "אלול", כן. לאן שלא ניפנה – מכל פינה ומכל צד בתורה, מחכה לנו "אלול" ברמז. למה? מה זה מוסיף? שניים-שלושה רמזים לא מספיק?  

בין שלל המצוות שמופיעות בפרשת השבוע – פרשת "שופטים", ניתן למצוא מצווה אחת ששופכת אור על עניין הרמזים של חודש אלול: כשהפרשה מצווה על הקצאת ערי מקלט בארץ ישראל, היא מלמדת עוד פרט חשוב שיש במצווה זו: ''תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ – וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ''. בפסוק זה יש הוראה להכשיר לא את ערי המקלט, אלא את הדרך אליהן כדברי רש''י: "'מקלט'-'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים''. בכל פרשת דרכים בארץ ישראל צריך להיות שילוט שמכוון ומראה את הדרך אל עיר המקלט הקרובה. קשה לדמיין זאת, אבל בזמן שישראל היו שרויים על אדמתם והסנהדרין הייתה קיימת, בכל צומת בארץ, לא משנה עד כמה הצומת קרוב או רחוק מעיר המקלט, היה שלט המורה לאיזה כיוון צריך ללכת כדי להגיע לעיר המקלט. התורה דאגה לכמות הקטנה של רוצחים בשגגה ולכן עלינו לדאוג שבכל שביל בו נס הרוצח מפני גואל הדם, הוא יוכל בקלות למצוא את הדרך הנכונה כדי להגיע למקום בטוח.

כאמור, אחד הרמזים לחודש אלול, מופיע בכתבי האר"י ונמצא במצווה של ערי מקלט: ''וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה''. הרמז הזה מלמד אותנו שחודש אלול צריך להיות נתפס אצלנו כמשהו שדומה לעיר מקלט. עיר מקלט היא לא רק נקודה גיאוגרפית. עיר מקלט נמצאת גם במימד הזמן. יש זמן שאפשר וצריך לברוח אליו. כפי שעיר מקלט היא מקום לברוח אליו, ''לנוס שמה'', כך חודש אלול הוא מקום מנוֹס. וכפי שעיר מקלט צריכה שילוט נכון כדי שהבורחים אליה ימצאו בקלות את הדרך, כך חודש אלול צריך שילוט. השילוט לחודש אלול לא מופיע בצמתים הפזורים ברחבי הארץ, אלא בצמתים הפזורים בתורה ה"אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ". בכל ספר – שיר השירים, מגילת אסתר, תהילים ועוד – ישנו שילוט שמכין את הדרך הראויה למי שרוצה לברוח לאלול.

הריבוי העצום של הרמזים לחודש אלול, זה פשוט קיום הדין של ''תכין לך הדרך''. בורא העולם מכין לנו דרך מילוט ובריחה מהרע שכביכול נמצא בעולם ושתל בתורה עשרות "שלטים" המרמזים לנו לאן צריך לברוח. יש אפשרות לברוח. יש אפשרות לנוס. כפי ש"מקלט-מקלט" כתוב על כל פרשת דרכים בארץ, כך "אלול-אלול" מופיע ונרמז בכל פינה בתורה.

2.

כידוע, עם מותר הכהן הגדול יוצא הרוצח מעיר המקלט. מדוע? הרי גואל הדם מחכה לו בחוץ ועלול להרוג אותו? הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מסביר, שהכהן הגדול באהבת ישראל שיש לו, נושא את כלל ישראל על לוח לבו. כשמת אדם כללי כזה, כל עם ישראל אבלים וכשיש אבל כללי, הצער הפרטי נשכח. עם מות הכהן הגדול, גואל הדם כבר לא עסוק באבלו על קרוב משפחתו, וחמתו על הרוצח בשגגה שגלה, הולכת ודועכת. לכן הגולה יכול לצאת לחופשי.

הנה דברים שאמר הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, השבוע לפני שמונים שנה בדיוק – כשמלאה שנת האבל לפטירתו של הכהן הגדול מאחיו הראי"ה קוק זצ"ל: "בעת פטירתו של הגאון הקדוש זצ"ל, אמרתי את פסוקו של דוד המלך ע"ה על אבנר 'הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל' – עוד תדעו ותרגישו מה שאין אתם מרגישים עתה. ואמנם, במשך השנה שחלפה הרגשנו את גודל השבר אשר השברנו. רבנו זצ"ל הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות...

"שקידתו העצומה בתורה, לא הפריעה בעדו מלהשתתף כל ימיו בצערם של ישראל והוא מסר נפשו עליהם במסירות נפש ממש. אהבתו לכל אחד ואחד מישראל הייתה אהבה עזה, וללומדי התורה אהבתו הייתה בלי מיצרים. הוא נשא על שכמו את סבל האומה בעבר ובהווה. בדבריו מצאנו אוצרות של יראת שמים, אהבת המקום ואהבת הבריות, ומידות טובות שמסר נפשו עליהן. חבל על דאבדין ולא משתכחין. היי חסיד היי עניו!".